"חטפתי שני כדורים מקלצ'ניקוב": הניצולה מרעים על הנס הפרטי שלה

האזעקות הראשונות ב-7 באוקטובר תפסו את שני הדר וחברתה, ששהו ברעים, לא מוכנות. המחבלים פתחו עליהן באש, שני נפצעה וברחה לשדה בו הסתתרה במשך שעות. בסוף, לאחר שהבינה שהיא חייבת לקבל טיפול רפואי או שלא תחזיק מעמד, היא נמלטה, עד שמצאה ג'יפ צבאי ומשם – הדרך לבית החולים הייתה קצרה.

"הסיפור הזה לגמרי מטורף", סיפרה שני לאתר N12. "החיים נעצרו, אני צריכה להסתגל אליהם מחדש. כל מה שהכרתי, אני כבר לא יכולה לעשות. אומרים שזה מנחם שאני יושבת פה, בהתחלה זה באמת היה מנחם, כמו סיפור ניצחון כזה – ניצחתי אותם, ניצחתי את המוות, אבל יש פה הסתגלות קשה ומאתגרת".

שני שהתה בחנייה סמוכה למקום ההיתקלות ברעים בזמן שהמחבלים הגיעו: "ראיתי פיצוצים בכל מקום, משהו מטורף. לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. לא פחדתי מהיירוטים. היינו בין הראשונות שיצאו מהחניון. אף אחד לא תיאר לעצמו מה הולך לקרות. בדיעבד הבנתי שנסעתי די הרבה. לא זכרתי את זה. נסעתי רבע שעה כמעט עד למפלסים, ושם נתקלנו בחוליה שאפילו לא שמנו לב אליה. חשבנו שאלה יירוטים, עצרנו בצד כדי לתפוס מחסה על הכביש, לשים את הראש על הרצפה. המחבלים ירו עלינו מתוך ג'יפ. ראינו שהרכבים שמולנו מתחילים להתפוצץ. כשראיתי שמחבל רץ מאחוריי צעקתי לחברה: עלי מהר לאוטו. כשעליתי לאוטו וטרקתי את הדלת, המחבלים יצאו מהג'יפ והתחילו להתפרס על הכביש, לסגור אותו. המחשבה הראשונית הייתה להגיע לנתיב השמאלי, כי הם עוד לא הגיעו אליו. כשהבנתי שזה בלתי אפשרי, ראיתי שטח משמאל והתחלתי לנסוע עליו. המחבלים ירו עלינו. בנס חברה שלי לא נפצעה, אני חטפתי שני כדורים מקלצ'ניקוב.

"הרגשתי את הכאב, כמו כדור אש שנכנס לתוך היד. דמיינו את כל הכאבים האפשריים באזור אחד. באותו הרגע לא חשבתי פעמיים אם לעצור או לא, לחצתי על הגז כמה שיותר מהר כדי לברוח. השהייה אחר כך בשטח הייתה התמודדות מנטלית מטורפת, הידיעה שאין מי שיבוא לסייע לנו. הרגשנו שאנחנו נטושות בשטח. הייתי שם 10 שעות. חברה שלי קשרה קימונו סביב היד שלי. בשלוש השעות הראשונות עשינו חבישה מאולתרת. לא היה אפשר לעשות חוסר עורקים, רק ללפף סביב הפצע. כשהשעה הייתה כבר 10:00 בבוקר והבנו שלא הולכים לחלץ אותנו, אמרתי לחברה: תפתחי את החבישה וננסה לעשות את זה יותר חזק, כי לא יודעת אם אשרוד פה כל כך הרבה זמן. בשעה 16:00, כשהבנו שאף אחד לא בא להוציא אותנו, שוחחנו עם שוטר שאמר לנו את מה שהיינו צריכות לשמוע. הוא אמר לחברה: 'אם את רוצה להציל את שני ולצאת מזה בחיים, אתן צריכות לצאת מהשטח. בכנות, אני לא יודע אם יבואו להציל אתכן. קחו את עצמכן, תפתחו גוגל מפות ותנסו לחפש עזרה'.

"זאת הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. את לא יודעת לאן את נוסעת, אין לנו ווייז, אין לנו אינטרנט, אנחנו לא מהאזור בכלל. לא ידענו מה נראה בדרך, אם נצא מהדרך הזאת בחיים – אבל הבנו שאין לנו מה לעשות. חצינו את השטח עד שהגענו לשביל קטן. המשכנו על השביל הזה עד שהגענו לכביש. החברה שאלה 'לאן לנסוע?', אמרתי לה: שמאלה, האזור שממנו באנו. הגענו לאזור שרוף ונתקלנו בג'יפ צבאי. אני חושבת שזה האזור שיצאנו ממנו לפני כן, לא יודעת. אני ממש רוצה לחזור לשם ולראות מאיפה יצאתי, לאן ברחתי. נתקלנו באיחוד הצלה, שאפילו לא נגעו בפצע. למזלי צילמתי את הפציעה שהייתה לי. הראיתי לפרמדיקים והם ניווטו אותי מהשטח ישירות להדסה".

על השיקום שהיא עוברת היום אומרת שני: "עברתי שלושה ניתוחים ונשאר לי עוד ניתוח אחד. אני עדיין בלי תנועה בכתף ולא יכולה להחזיק אותה ולהרים אותה. אחרי הניתוח שאעשה עוד שבוע אחזור לשיקום אחרון, ובעזרת השם אחריו אוכל לחזור".