להאמין בעתיד טוב יותר: הרבנית ימימה מזרחי על סוד הסירוב של העם היהודי

אני חוזרת ממינכן, 

מכנס מיוחד של רבניות אירופה. 

פגשתי נשים מתוקות ומיוחדות מכל מיני קהילות בעולם: 

פינלנד, אנגליה, בלרוס, ספרד, ועוד ועוד. 

בנוסף על כל העבודה הסדירה המופלאה שלהן בקהילה 

היהודית, 

הן מתמודדות לאחרונה עם אנטישמיות גואה. 

הן העלו שאלות כל כך חשובות, 

למשל: האם לשים את החנוכייה השנה בחלון, או לא? 

שאלות כאלה, בקונטקסט של הזמן והמקום – 

גם ככה מינכן זה מקום שמעורר 

את כל הזיכרונות מהנרצחים של העם הזה. 

ובשדה התעופה, כשאנחנו מחכות למטוס 

שיביא אותנו סוף סוף הביתה, 

פתאום אנחנו שומעות צרחות. 

צרחות שלא שמעתי בחיים, 

מלאות בכאב על-אנושי. 

אני רואה בחורה ישראלית שאמא שלה מחזיקה אותה, 

והיא פשוט מתפרקת. 

ואמא שלה אומרת לי, 

עכשיו הודיעו לה שחבר שלה נהרג בעזה. 

הם עמדו להתחתן, 

וברגע אחד כל העתיד הזה נלקח ממנה.

ואמרתי לעצמי: אני שומעת זעקה אחת כזאת, ומתפרקת. 

ריבונו של עולם, אתה הרי שומע את כולן! 

הקולולם הנורא הזה שעולה מכל כך הרבה בתים בעם שלנו 

ואיך אתה עומד בזְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה הזאת?

איך אפשר לעמוד בזעקה של יעקב אבינו, 

חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, 

וכמה מהילדים של העם הזה טורפו, בכזו אכזריות, 

על ידי כאלה חיות רעות.

מה עושים עכשיו?

אנחנו נלמד היום את הסוד של העם הזה. 

וזה מה שאמרתי לבחורה הזאת, השואגת: 

אנחנו מְמָאֲנִים בְּנֵי מְמָאֲנִים.

בפרשתנו, "וישב", האחים יושבים בְּשַׂקָּם וְתַעֲנִיתָם.

הם יושבים שבעה על יוסף. 

גם יעקב יושב ותופס את פניו בידיו: 

איך לא הצלחתי לשמור עליך. 

זה מה שאומרים כל ההורים האלה בהלוויות עכשיו, שלא 

נדע – 

לא הצלחתי לשמור עליך. 

בסך הכל שלחתי אותך לשמור את שְׁלוֹם אַחֶיךָ, 

נתתי לך תפקיד. 

מה עשיתי, מה עשיתי, צועק יעקב. 

והוא יושב ולא יודע את נפשו. 

ויוסף, אמאל'ה. 

יוסף נמצא בתהום שאין לה סוף. 

הוא חטוף. 

הוא לא יודע מה קרה לאבא שלו; 

הַעוֹד אָבִי חָי? הוא לא יודע אם מישהו יודע מה עלה בגורלו. 

הוא מנוצל בגופו, בלי שום הגנה מסביב. 

הוא חפץ. 

אשת פוטיפר יכולה לעשות בו מה שהיא רוצה. 

מתעללים בו. שמים עליו עלילה, ואין יוצא. 

הוא אסיר. 

אבל השיא: 

שר המשקים ושר האופים יוצאים מהכלא. 

החברים שלו, שישבו איתו בשבי, 

והוא עוזר להם ומחזק אותם – הם משתחררים, 

והוא? נשאר מאחור! 

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

אמא. אין חושך יותר עמוק מזה. 

די, לראות חלק משתחררים ואתה לא? 

נשאר שם מאחור, רואה אותם יוצאים, 

ואולי שכחו ממך לגמרי?

אין חושך עבה יותר מהחושך הזה. 

אבל אז, כשאנחנו בחושך הכי עבה בעולם, 

אנחנו פוגשים מילה שמופיעה אצל אותה משפחה 

שלוש פעמים:

וַ יְ מָ אֵ ן. 

יעקב: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.

אני לא מוכן לקבל מכם נחמה, 

כי נחמה היא על המת, 

והבן שלי חי. 

יוסף: וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, 

וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי, וַיְמָאֵן. 

היא רוצה לנצל את גופו, והוא מסרב. 

הוא לא חפץ. 

גם אם הוא יגיע עקב כך לבית האסורים המצרי. 

הוא עושה את הפעולה הזאת שקוראים לה: וימאן. 

ואחרונה במשפחת הממאנים, רחל: 

רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.

משפחה אחת: אמא רחל, אבא יעקב, הבן יוסף. 

כולם ממאנים. 

ואנחנו הילדים של המשפחה הזאת. 

אנחנו ממאנים בני ממאנים. 

ממאן – אותיות אמן, אותיות אמונה. 

הרי מי מסרב להתאבל? 

מי מסרב לומר "זה הסוף, 

שום דבר טוב כבר לא יקרה"? 

רק מי שמאמין שזה לא הסוף,

שדברים טובים כן יקרו. 

כך, רחל מיאנה להינחם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ, 

כי הוא ישנו. הם עוד ישובו. 

כך, יעקב ממאן להתנחם, 

כי הוא מסרב להאמין שיוסף נהרג. 

ויוסף ממאן להיות חפץ בידיה של האישה הזאת, אשת 

פוטיפר, 

כי הוא לא מוכן לקבל את זה שאלה הם חייו. 

הוא יודע שמהשפל הזה שבו הוא נמצא הוא עוד יצא. 

מיאון הוא פעולה פנימית. 

זה לא סתם סירוב. 

זה לא (רק) לומר "לא" בפה. 

(ולא תמיד זה אפשרי, לומר "לא!").
מיאון זו פעולה בתוך הלב,
שאומרת: אני אדליק נר. אני אדחה את החושך,
ולא משנה כמה מעט אור יש לי כדי לעשות את זה.
אני פשוט לא מוכנה לקבל את גזרת החושך כמוחלטת וסופית.
אני ממאנת לעשות את זה,
כי אני עדיין מאמינה בעתיד טוב יותר.
 אז אני מדליקה נר.

עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי

הדלקת הנר הקטן, הראשון,
היא ההדלקה הכי חשובה.
הוא אמנם הכי קטן ויחיד
והיינו חושבים שזו ההדלקה עם הכי מעט אור,
אבל הנר הראשון הוא, ובכן,
הראשון ששובר את החשיכה.
הוא זה שממאן לקבל עולם שאין בו אש.