ימים של קושי וכאב: מה עושה לנו הבכי?

תובנות פוסט חורבן בשעת החורבן.

כשתנסה לקחת חפץ מילד קטן, סביר להניח שהוא יבכה, שכן החפץ הזה הוא כרגע חלק מעולמו הפנימי, ולקיחתו כמוה כלקיחת משהו פנימי מתוכיותו. אם החפץ לא כ"כ יקר ללבו, הוא יבכה עד לרגע מסוים שממנו והלאה ירפה ויפנה תשומת לב לדבר אחר. אולם אם החפץ אכן יקר הוא לא יחדל מלבכות. הוא בעצם מבכה את לכתו של החפץ, וכל עוד הוא בוכה אותו - זה סימן שהחפץ עדיין בדמיונו, עדיין חלק מעולמו הפנימי, הוא עדיין זוכר אותו ומקנה לו משמעות בתוכו. הוא בעצם עדיין חי אותו עמוק בתודעתו.

וזה כל ההבדל בין בכי ממקום אמיתי לבין סתם בכי. בעוד הראשון מתמשך לו וגורר עמו אנחות, הרי שסתם בכי נגמר ונעלם לו באופן מהיר הרבה יותר.

כגודל הצורך והזדקקות לחפץ, כגודל ההתקשרות והשייכות אליו, כך גם גודל הבכי והמשכו.

הבכי הוא תוצאה של מצב רגשי ונפשי, של חוסר אונים, של אי יכולת להכיל את המציאות הקשה, של ניתוק מהמציאות שנכפתה כתוצאה מהמציאות המרה.

כשאנו בוכים על חורבן שני בתי המקדש, אנחנו בעצם מוכיחים שאנחנו עדין רוצים בו, כמו אותו הילד שעדין רואה בעיני רוחו את החפץ שנלקח ממנו, שעדין כואב ללא הפוגה את שעת ורגע הלקיחה ושעדין רוצה וכמהה בחזרתו.

כי מי שבוכה - לא כבה.

זה סוג של בכי שעד כמה שהוא כואב ומקשה יש בו גם משו מרפה ומרפא.

משו שנוסך תקווה, מחזיק ומחזק אותי ולצורך זה אני נעזר בדימיון שלי אני ממשיך לתת מקום בתודעה שלי למה שהיה ואיננו עוד וזה עוזר לי לחיות מתוך תקווה. לא להיות כבה, אלא קווה, כי רק מי שממאן להינחם זוכה לשמוע את הבקשה "מנעי קולך מבכי", ואת ההבטחה: "כי יש שכר לפעולתך".

הוא מקווה שעוד יבוא היום והציפייה תתממש.

הבכי השוטף הזה שאינו פוסק הוא כתוצאה מכך שאני מסרב להאמין שמה שהיה – היה. הוא בעצם הוכחה ניצחת לכך שאני מקים לתחייה בתודעה שלי בכל רגע ורגע את אותו הדבר עליו אני מבכה.

אין מילים לתאר בכי

כאשר אדם בוכה, אין לו מילים כשם שכשהוא צוחק. הוא לא מסוגל לדבר ורק מייבב, גונח ונאנח מעוצמת חווית ההרגש הפנימי.

המילים מגיעות ממחשבה סדורה וצרופה, מהשכל, מניתוק לעיתים מהמציאות הכואבת, וככל שמרבים בשימוש בשכל – גדלה גם אי הבהירות המחשבתית כי שכל כפי טיבו עסוק בחקירה, וככזה הוא שם בסימן שאלה כל תובנה שרק לפני רגע העלה, כך שעיסוק מרובה בו יכול בקלות "לזכות" אותנו בבלבול ובתחושת ספק.

גם העיניים לא תמיד עסוקות בראייה בהירה של המציאות, משום שהן עובדות ומעבדות בדיעבד את מה שהשכל כבר קבע מלכתחילה, וכעת מסתכם כל תפקידן רק ב"לראות" במציאות את ההוכחות לסברותיו של השכל, כך שהבלבול מקבל אישור מהן, וחוסר הבהירות מתגלה ביתר עוז.

מה באמת תפקידו של הבכי?

בשעת הבכי, העיניים כבר לא רואות. הן דומעות, והראייה הופכת מעורפלת יותר. הטשטוש, שבא למעשה כתוצאה מחוסר הבהירות המחשבתית, נעשה כעת גדול יותר גם מבחינה פיזית, כך שנותרנו עם בכי לבדו, ללא שכל, ללא מילים, וללא ראייה מזוככת.

רק בכי כזה, שבא ממקום פנימי עמוק וכואב, בלי הסברים, מתוך תחושה של ביטול, של אי שימוש בשכל, מתוך תחושה שאני לא מבין, לא יודע כלום ואין לי הסברים באמתחתי, וכל מה שנותר לי לעשות זה רק לשבת ולבכות – רק בכי כזה יכול להביא לשינוי המיוחל.

זאת ועוד, במצב הזה גם הפנים שלי מתכווצות, כסמל לכך שהפנימיות שלי מתכנסת בתוכה. לאחר הבכי הזה ישנה בהירות מחשבתית אמיתית.

אני מתחיל להבין דברים, לנסח דברים מתוך רמת מושכלות גבוהה יותר. אני מתחיל לראות דברים אחרת. הבהירות השכלית מאפשרת לי כרגע גם ראייה בהירה יותר.

זהו תהליך מיסטי ומטאפיזי, המלווה כל אדם שיוצא מן השכול והאבל אל העולם.

לאחר שבעה ימים של בכי מתמשך שום דבר כבר לא נראה אותו הדבר. כל זאת תודות לניתוק שאפשר לי הבכי, שבזכותו נוצר תיקון מחשבתי, בהירות שכלית וראייה מחודשת.

איפשר לי לראות אמת פנימית יותר.

בעצם בזכות הדמעות נשטפה המציאות הקודמת, וכרגע היא נקייה ובהירה יותר, כי אם אתה בוכה - אתה לעולם לא כבה.

למה חשוב לתת מקום לרגש?

מה שבעצם מביא אותנו לידי ביצוע פעולה או הימנעות מפעולה אינו השכל גרידא, כמו שמקובל לחשוב. וכבר ידועה האמרה של חז"ל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כי באמת מהשכל, מהמוח החושב יוצאות כלל הפקודות. יחד עם זאת, חשוב להבין כי בין השכל להתנהגות ישנו המנגנון הרגשי, המספק מעין אישור לשכל לפעול כפי שהוא מבין וחושב, ואז הוא מייצר דחף רגשי אצל האדם, כדי שיבצע את הפעולה.

למשל: אם אדם עומד כרגע בתור לבנק, כשלפניו משתרך תור של ממתינים, השכל יאמר לו: "אם תמשיך לעמוד כך, אתה עלול לאחר לפגישה". זו אמת, אבל אמת שזקוקה לדחף רגשי כדי שתיווצר פעולה שתסייע לשנות את המצב הקיים. לכן מתעורר בו רגש של לחץ, עצבים וחוסר סבלנות. הרגש הזה הוא כבר קטליזטור שגורם לאדם לפעול כדי לצמצם את זמן ההמתנה שלו עד כמה שניתן. יתכן שיבקש שיפנו לו את התור, יתכן שיוותר ויבוא ביום אחר...

כלומר ישנה חוליה המקשרת בין השכל להתנהגות, שלא ניתן להתעלם ממנה.

בחיי היומיום ישנן אינספור סיטואציות שבהן עולה הרגש. לרוב אנו לא מודעים לכך, וממשיכים ישר אל שלב הפעולה. אולם כאשר נותנים מקום לרגש, במיוחד לרגשות השליליים, באמצעות הבכי – זה משחרר ומרפא.

רגשות שליליים אלו והבכי שמתפרץ בעקבותיהם הם תוצר של ראייה לא מושכלת מספיק של המציאות. הן כתוצאה מכך שהתבוננתי ממבט חיצוני על המתרחש, ומתוך כך נתתי גם מקום יותר מידי מקום ל"רע", והתפעלתי ממנו.

הרגש החיצוני הזה מגיע בעקבות תפיסת המציאות כ"משברית". כשכואבים אותו ונותנים לו מקום – הוא נעלם ומגלה לנו מה הוא בעצם כיסה, מה יש מתחתיו, ולכן יש בהירות מחשבתית גדולה יותר לאחר הבכי, יש תפיסה נכונה יותר של המציאות ויש הבנה שהמשבר הוא מבשר, שהחורבן הוא חור-בן, מעין חור שחור שדרכו יבנה הבניין שדרכו יחזור הבן שבנו אל אביו.

ישנה הבנה שמה שהיה כאן הוא בבחינת סותר על מנת לבנות, בבחינת "והראינו בבניינו ושמחינו בתיקונו" - אפשר לאחר הבכי לראות בראייה ברורה הרבה יותר. לאחר שה "לא ברור" כבר נשטף מעינינו ניתן כבר לחזות (חזיון הוא רמה גבוהה יותר של ראייה) בבניין, ממש כבר לראות אותו.

וישנה גם שמחה שהתעוררה כחלק מתהליך התיקון של הראייה. התודעה כבר מבוררת יותר, וניתן לראות ממש את מה שעדיין לא התהווה במציאות בעיני רוחנו, כי העין כבר רואה ממקום הרבה יותר גבוה.

ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת –

בבקשה, ממש בבקשה, קח את שלי!

ענבל אלחייאני היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך.