סיפור קצר לחנוכה: מה ישכנע את המתייוונים לשוב?

חנוכה הולך ומתקרב, כך מספר בבירור לוח השנה שמולי. לא שחנוכה מלחיץ אותי. אדרבא, שיבוא כבר!  מה יותר יפה משבוע חופשי ללא צורך של הכנה מוקדמת או ניקיון יסודי כלשהו? אבל זיכרון מחברות יהדות הריקניות של תלמידותי הצעירות, הוא אשר הטרידני כעת.

הערכת זמן זריזה סיפרה שנותר שבוע וחצי בלבד להקנות להן דעת ובינה. אזרתי עוז וניגשתי לקלסר יהדות העמוס עד גדותיו, מנסה לאתר את החג המואר הזה.

בין הניילוניות השונות נמצאו דפי A3 עליהם שרבטתי אי אז בלורד אדום מודעות ענק כפתיחה לנושא חנוכה. המודעות היו מאוירות באיורים חובבניים למדי, כמעט מגוחכים. התלבטתי לרגע. לבסוף העייפות הכריעה, והכנסתי את הכבודה לתיק.

למחרת פתחתי בדמיון מודרך.

"אנחנו חוזרות אחורה בגלגל הזמן, אי אז לימי החשמונאים. אנחנו מנסות יחד להיזכר מה הלך שם בחוצות ירושלים לפני 2000 שנה. הנה, אוהו! מה אנחנו רואות!

ובכן, אנו רואות את גזרות אנטיוכוס הרשע. וגם שומעות. ברקע נשמעים הכרוזים. הנה תקשיבו. לא! בלי להרים את הראש! רק עם האוזניים!

יהודים יהודים, לא לשמור שבת! לא לקדש את החודש! לא לשמור על המועדים!", עיביתי את קולי ככל שהצלחתי. צחקוקים נשמעו מכל עבר וגרמו לי להתייאש מהדמיון המודרך. מילא. נמשיך הלאה. 

"הרמנה ראשים! אתן מוזמנות לקום ולשוטט בחוצות ירושלים קרתא דשופריא ולראות בעצמכן את המודעות!".

בחדווה רבה החלו תלמידותי לשוטט בחוצות כיתתנו, חוקרות בעניין את השרבוטים האדומים התלויים בכל פינה. "לא מבינים כלום!", קראה בתיה בעודה מעמיקה מבט לתוך אחת המודעות "האותיות מחוברות!".  

ריני ולאה לא התייחסו כלל למילים, אלא רק צחקקו ממודעה בה נראה מתייוון צעיר בועט בכדור.

החלטתי לקחת את העניינים לידיים.

"אני רוצה שנקרא את המודעה הזו יחד", התעמקתי בשרבוט, מנסה לפענח את כתב ידי, מצרה עד מאוד שלא טרחתי להקליד את העסק אתמול.  

ילד נחמד!

רוצה להיות גיבור וחזק?

לנצח את כל החברים במהירות הבזק?

הירשם לחוג היאבקות עתה

ותהיה לגיבור שכמותו לא היה!

שרירים לך נפתח

לגיבור עצום תתפתח!

על החתום, ניקנור אספסינוס!

רכז חוגים יווני

"נו, ילדות, מה אתן אומרות? איזה מסר ניסה הרכז היווני להעביר לילדים הרכים? כיצד הוא משכנע אותם להירשם לחוג היאבקות?".

הילדות בהו בי באלם קול. אולי לא קלטו את הבעייתיות? סוף סוף אצבע הונפה. "אבל המורה", שרהל'ה היטיבה משקפיה. "מה ציירת כאן למטה?".

"זה כידון יווני", ענתה בת שבע במקומי, וכבר התפתח ויכוח סוער מהו העצם הבלתי מזוהה הנראה בתמונה. האם הוא אכן כידון, או שמא כדור קדמוני. התבוננתי גם אני, מנסה לפסוק. נראה לי שבאמת זה אמור להיות כדור, אבל כידון זה אפילו יותר טוב. "ילדות, זהו כידון, וזה אפילו לא משנה, הנה, בואנה ונמשיך הלאה, ראו כאן".

בשורה מרנינה לבנות ציון!

אופנת יוון המפורסמת מאתונה

מגיעה ירושלימה

דגמים מרהיבים עם מיטב אבני החן היווניות

היפטרי מהמיושן וקני חדש תחתיו!

מבצע החודש:

כל המביאה בגד מיושן

מקבלת משוקץ תחתיו!

"איזה בגדים מצחיקים! המורה, זה הבת שלך ציירה?!", שאלה רותי. שוב הציורים המטופשים מסיטים אותן מהתוכן. את המודעות הבאות נתתי לבנות לפענח בעצמן, כשאני מתקנת מדי פעם ושואלת שאלות מנחות. הילדות התחילו להתפזר ולפטפט, וכל האווירה שדמיינתי התפוגגה בחלל.

ואז משמיים נחת לו רעיון טוב באמת!

"בנות... אני רוצה לספר לכן... שכאן בחוצות ירושלים, ממש בינינו, מסתובבים מתייוונים!

"אוי אוי... מי הם המתייוונים? הצילו!! צריך להיזהר מהדעות הקלוקלות שלהם! מי רוצה להיבחר להיות המתייוונים?".

טק! תלמידותיי נדלקו באחת. אצבעות הונפו. כולן רצו להיות המתיוונים הקלוקלים. עשרה מתייוונים מאושרים עטו פרצוף יווני במיוחד.

"עכשיו אמרו לי בבקשה, מדוע אינכם רוצים ללמוד תורה ולהתפלל?". המתייוונים גיחכו כמו שמתייוונים אמורים לגחך, אמרו "לא רוצים" ו"לא כיף", והתחילו להיאבק אחד בשני.  

"אז מה אתם כן רוצים?", שאלתי. המתייוונים שלי ביררו עם כמה מבינות דבר, וענו ללא שהייה: "רוצים אולימפיאדה! רוצים להיאבק ולהרביץ!". מתייוון אחד הוסיף בתבונה:" וללבוש בגדים עם חורים!". האווירה התחממה. המתייוונים התנהגו בפראות איומה, והיהודים, כלומר אני וכל שאר התלמידות, הזדעזענו בהזדעזעות נוראה. המתייוונים החלו לרדוף אחר היהודים המסכנים ולהעליב אותם.

שוב הרמתי קולי.

"עכשיו, יהודים, עלינו לרחם על אחינו הטועים! מתייוונים! חכו בבקשה באולימפיאדה שלכם, ואתם, יהודים, תרשמו להם מכתב שבו תשכנעו אותם לחדול מדרכם הנלוזה. נראה איזה יהודי יצליח לשכנע את המתייוונים לחזור בתשובה!".

היהודים עטו על מחברות יהדות בהתלהבות אליה ייחלתי, בעוד המתייוונים מציירים כידונים וכדורים באולימפיאדה אשר בלוח.

בזמן הכתיבה ניגשתי למתייוונים והנחיתי אותם כיצד להגיב לדברי השכנוע.

"מתייוונים, אתם לא משתכנעים מהר... אבל ככל שמתקרב הצלצול אתם כבר חייבים להשתכנע כדי שבסוף השיעור תספיקו כבר לחזור בתשובה. הרי אתם בעצם לא רוצים להיות מתייוונים, מבינים?". המתיוונים הנהנו במרץ.

"המורה, סיימתי", קרא יהודי אחד. "אני רוצה לשכנע כבר, מתי משכנעים?".

"הנה ניגש כולנו לכיכר המרכזית בירושלים, קרתא דשופריא", חיפשתי את הכיכר המרכזית ומצאתי אותה. כיסא רחב שוליים, בעצם הכיסא שלי. הבמה הכי בטיחותית, אם חושבים על זה.

הכול התקבצו סביב הבימה המרכזית. שכפול ישן מגולגל שימש ככרוז: "יעלה ויבוא היהודי אסתי! ויקריא את מכתב המחאה שלו לאחיו התועים!". היהודי אסתי עלה על הבמה עם מחברת יהדות, והחל לקרוא ברגש: "הקשיבו הקשיבו, מתייוונים יקרים, אתם צריכים לחזור בתשובה, יהיה לכם בשמיים רע ונורא אם לא תחזרו בתשובה, לא כדאי לכם! וגם אתם יכולים למות כבר בעולם הזה כמו פרעה הרשע והמצרים! בנוסף לכך (נפלא, בסוף הן זוכרות את מילות קישור של שיעור הבנת הנקרא, יש שכר לפעולתי...), לא שווה לכם בכלל, כי אין לכם שום תוכן בחיים, רק שטויות. על החתום, יהודי".

אסתי סיימה את נאומה וירדה מהבמה. מחיאות כפיים של אחיה היהודים נשמעו בקול. מחאות המתייוונים ניסו לשבור אותם.

"יעלה ויבוא היהודי אפרת!", המשכתי להזמין יהודים. היהודי אפרת הקריא במהירות את מילותיו הספורות והלא ספרותיות בעליל: "מתייוונים, לא כדאי לכם, לא שווה לכם, הכי כיף זה לשמור שבת ולקיים מצוות! אם תחזרו בתשובה יהיה לכם טוב, ואם לא, ווי ויי וויי".

"בוזזזזזזזז", צווחו המתייוונים, ובעטו בכדור הפלסטיק.

"תודה ליהודי אפרת, אולי יש עוד יהודי שרוצה לשכנע?". היהודי פניני בעל הלשון הפיוטית עלה על הבמה והחל להרצות בנועם: "מתיוונים יקרים, אנא מכם, הניחו לנו לחיות בשלום ובשלווה, בשקט והס, אל תפריעו את חיינו הקדושים, הצטרפו אלינו והשכינה הקדושה תשוב לבית מקדשנו... אל תרעו ואל תשחיתו, ואת משחקי הגויים עזוב תעזובו". פניני המשיכה להתפייט, אבל המתייוונים היו עסוקים בלנסות להפיל אותה מהבמה. כאן הייתי צריכה להתערב ולהגיד שיש גבול להתייוונות. היהודי פניני ירד בשלום, עוד כמה יהודים עלו ובפיהם שכנועים.

הצלצול התעתד להגיע, ועדיין המתייוונים במרדם. רמזתי שהגיע הזמן לחזור בתשובה. מתייוון אחד הודה בה' אלוקי ישראל והתיישב במקומו, מתנשף מההשתוללות. השאר המשיכו להשתולל.

סקרתי את חבורת היהודים. כמעט כולם הקריאו, חוץ מהביישניות והנמנעות. אני חייבת עוד ילדה, כדי שאפקט הצלצול והכניעה יהיה מושלם.

"אולי יש לנו עוד יהודי שמוכן להקריא? המתייוונים שלנו עדיין לא חזרו בתשובה...".

ציפורה, ילדונת מתוקה במיוחד, אך גם שקטה וביישנית, הצביעה בהיסוס גדול.

"אוהו! היהודי ציפורה! האם תרצה להקריא לנו את המכתב שכתבת?". היהודי ציפורה הטה ראשו לצד, כאומר - אולי רציתי, אבל התחרטתי, ובפרט שאת, המורה, מרעימה עלי בקולך.

רציתי מאוד שהיהודי ציפורה יקריא, הוא כזה חמוד, היהודי הזה! ויש לו תמיד רעיונות יפים כל כך.

"היהודי ציפורה, אנא ממך, הואל בטובך להקריא את דבריך, אולי אתה תצליח לשכנע את המתייוונים, יש לנו מקום לעוד ניסיון אחרון!".

היהודי ציפורה חייך את חיוכו המקסים, נעתר וקם ממקומו, המחברת מסתירה את חצי פניו הפצפונות.  

זה היה מכתב נוגע ללב. מכתב מחזיר בתשובה באמת. היהודי הקטן הרים את המחברת וקרא בקול מלא עזות דקדושה: "מתייוונים יקרים, אני מסתכל עליכם ורואה איך התבלבלתם וטעיתם אחר דרכים אחרות ורחוקות.

"בטח אתם חושבים שאין לכם כבר סיכוי ושה' לא יסלח לכם, בטח אתם חושבים שבגלל שאתם נראים כבר יוונים כל כך, ואתם לובשים בגדים כאלו, לעולם לא תוכלו להיות טובים שוב, אבל תדעו לכם שזה לא נכון. זה רק היצר הרע שלכם אומר את זה. באמת ה' אוהב אתכם מאוד, אתם הילדים שלו. ואבא תמיד אוהב את הילדים שלו, גם אם הם עושים דברים רעים. 

"אני מבקש מכם שתקיימו מצוות. אפילו קצת, כי גם קצת זה טוב. בשמיים אוהבים את המצוות שלכם מאוד. תדעו גם שה' שמח דווקא במצוות של אנשים רחוקים. ממני, יהודי מירושלים".

עמדתי שם, בוהה ביהודי הקדוש והתמים. המתייוונים סביבי הודו בה' אלוקי ישראל בהיסטריה של ממש, ובכו דמעות של תשובה מבקבוקי המים שלהם. "הידד", הריעו היהודים הצדיקים בהצלחת המשימה, והשמחה רבה לקולו של הצלצול שהגיח בדיוק ברגע הנכון.   

השיעור נוצח בהצלחה, והפך לשיעור החווייתי אליו ייחלתי. היהודים והמתייוונים עזבו את הבמה, ואצו בחדווה להפסקה הגדולה.

נותרתי לבדי בכיתה, אוחזת עדיין במחברת של היהודי ציפורה. מי היה מאמין, שכאלו דיבורים יש בלב הקטן והביישן הזה.

הייתי חייבת לקרוא שוב את תוכן המכתב הקדוש הזה, והפעם למתייוון הקטן שבלב. שגם הוא ישמע ויבין ויתחזק. כן. בימים ההם בזמן הזה.