סיון רהב מאיר על אלה שאיבדו את היכולת להבחין בין טוב לרע. קריאת השכמה לעולם

כמה אור שוטף את העולם השבוע, בחנוכה. כמה חושך האור הזה צריך לגרש. הנה רק שלושה מסרים מאירים ששמעתי בימים אלה, מגיבורי התקופה.

1. נתחיל בגבורת הלוחמים. הייתי לאחרונה באופקים. בכניסה לעיר מתנוסס שלט: "אופקים – עיר של גיבורים". כ-50 מתושבי העיר נפלו בשמחת תורה. האם אנחנו יודעים לומר את שמו של אחד מהם? בקושי את רחל אדרי והעוגיות עוד זוכרים.

גיא עזרא, תושב העיר, אמר לי שהשלט הוא יוזמה ספונטנית, מהשטח. "ראינו איך אנשים 'רגילים' ו'פשוטים', חיילים ואזרחים, קמו תוך רגע ופעלו והצילו אלפי תושבים אחרים, בגבורה שעוד ראוי לספר עליה". אכן ראוי. האם נספר אי פעם?

פגשתי לאחרונה גם את תושבי קיבוץ מגן, קיבוץ זיקים, המושב יכיני והיישוב שלומית. זה בסדר, אל תרגישו לא נעים. גם אני לא הכרתי את עלילות הגבורה שלהם, שבהחלט שוות סרט באורך מלא. אבל מזמן המשכנו הלאה. הרי אפילו את כמות החללים היקרים של השבוע קשה להכיל, קשה לזכור.

מאחורי הקלעים, משפחות רבות פונות לתקשורת ומבקשות סיקור, כתבה, הנצחה. הן צודקות, והן עושות זאת לא בשבילן אלא בשבילנו. אנחנו צריכים לשמוע, ולאט לאט אכן שומעים. ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין הוציא השבוע חוברת שמנסה לסכם מה קרה בכל יישוב. אבל גם אם נקדיש את כל התוכניות והמוספים לכך, לא נצליח להקיף את עוצמת האור. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן. חנוכה תשפ"ד מסמל הצפה של גבורה, של ממשיכים ישירים של אבוקות הגבורה של המכבים והחשמונאים.

2. הגבורה שחוגגים בחנוכה היא פיזית וגם רוחנית. נעבור לגבורת הנפש, למאות אלפי המפונים מהדרום והצפון. גבורתם היא גבורת הסבלנות, האיפוק, ההתמדה, האופטימיות. מאות אלפי גיבורים כאלה מדליקים את החנוכייה מחוץ לביתם השנה. שדה הקרב מסעיר וזוכה לתשומת לב, הלובי של מלון נווה אילן הרבה פחות. הייתי שם, ראיתי את האימהות שנלחמות על השגרה, את הילדים שמשתוללים ועדיין עוצרים את המעלית בכל קומה, את אנשי החינוך והטיפול שמנסים במסירות לייצר מסגרות.

הרבה נשים שמעתי שם, מצחיקות וחכמות. אחת מהן אמרה: "יש רשימות של שמות של חיילים לתפילה, של חטופים לתפילה, של פצועים לתפילה, מישהו יכול לקחת את השם שלי ולהתפלל עלי, שלא אשתגע פה?".

אבל אני מצטטת ממלון נווה אילן דווקא טקסט שכתב אבא, שמשתף בכנות עד כמה קשה גם לו. יניב אלוש מהמושב שוקדה, המושב הסמוך לבארי, כתב מילים שחיזקו את הקהילה שלו, ויכולות לעזור לגיבורים רבים: "חודשיים בחדרים קטנים של מלון. חודשיים שלמים ללא ריח של בית. ללא ריח הבישולים. הצחוקים בסלון. הבית שם, באזור המלחמה, ועכשיו חנוכה. וכמה כיף לנו להדליק את החנוכייה בפתח הבית. ומה יהיה השנה? השבוע שמעתי בשם אמא של אחד החטופים משפט שחיזק אותי. היא אמרה שכל בוקר היא בוחרת לקום ולהתמקד באור ולא בבור. ואני ממש מרגיש ככה. שהנפש שלי מבפנים כבר כואבת, כבר עצובה. שיש בתוכי בור שרוצה שארחיב אותו, שאשתבלל בתוכו. ואני יודע שאסור לי. שעלי לבחור באור ולא בחושך. סורה חושך!

"וככה בחרתי לראות את היופי של היום יום. את האנשים הטובים שסביבי, משפחה, עבודה. והכל גם מתחבר לפרשת השבוע, שהיא הכי אהובה עלי מכולן. פרשת וישב. יוסף הצדיק חולם החלומות מספר לאחיו על חלומותיו, מה שמגביר את השנאה שלהם. עד שזורקים אותו לבור ולאחר מכן מוכרים אותו למצרים. ואני, מביט באותיות התורה ואומר לעצמי, הנה, תראה איך גם יוסף נזרק לבור. ללא בגדים, נטוש, הרחק מהבית. ומה הוא עושה? בוחר באור ולא בבור! יוסף בוחר בחיים, הוא מתמקד ביום יום שלו. הוא עושה אותו על הצד הטוב ביותר. נכון, יש לו חלומות, אבל צריך להגשים אותם על ידי עבודה קשה. הם יגיעו על ידי מלחמה של יום יום, על השגרה. ככה מנצחים את הרע. חכמינו כותבים שאת נרות חנוכה מדליקים לפי הכלל ששמו 'מוסיף והולך'. כל יום הוא הארה, בכל יום מוסיפים והולכים עוד קצת.

"אז אם אדם מרגיש חלש בתוך עצמו, אם אתה חש שהשיגעון מחלחל, שהייאוש זוחל בפנים, והדכדוך מנסה למשוך ממך את החיים, תחזיק מעמד. תתמקד באור. לאט לאט, עד שהחושך יעבור. עוד קצת שיחה עם אנשים. עוד עשייה. להיות שמח זו עבודה, זו מלחמה. והיא יומיומית. עד שהחלומות יתגשמו, עד שהאור יופיע במלוא הדרו. כמו אצל יוסף. יתום מאמא רחל הוא נפל לבור. מי יודע, אולי שמע שם בבור את לחישתה משמיים: יוסף שלי, יוספי, תתמקד באור".

3. בואו נרחיב את המעגל עוד יותר. מהקרבות עצמם, אל אוכלוסייה אזרחית במלונות, אל העולם כולו. הקרב בין האור לחושך אינו רק הקרב בין ישראל לחמאס. הסיפור פה הרבה יותר גדול. ראינו ביום רביעי את התיעוד המזעזע מהקונגרס האמריקאי. שלוש נשיאות של אוניברסיטאות יוקרתיות לא מסוגלות לענות לשאלה פשוטה: האם קריאה להשמדת העם היהודי היא הפרה של הכללים של הקמפוס שלכן? זה נראה כמו מערכון של "ארץ נהדרת" על צביעות העולם, אבל זו האמת. האליטה האקדמית שם איבדה את היכולת הפשוטה להבחין בין טוב לרע.

בבריטניה מתרחש סיפור שפחות תפס את תשומת הלב בארץ: משטרת לונדון חוקרת מספר מקרים שבהם נהגי אוטובוס לא עצרו בכוונה לילדים יהודים. על פי הדיווח ב"אינדיפנדנט", תלמידי בתי ספר יהודים מחכים לאוטובוס, הוא מאט בתחנה, אבל כשנהג רואה שהילדים יהודים – הוא מאיץ ולא עוצר.

כמו שאי אפשר לתעד את כל הגבורה, אי אפשר לתעד את כל מקרי האנטישמיות האלה. הרב אפרים גולדברג מפלורידה, שהגיע השבוע בפעם השנייה לישראל עם משלחת של תורמים ותומכים, אומר שהוא לא דואג לעתיד של ישראל. ישראל מתעוררת, ויודעת להבדיל בין טוב רע. על רקע דיווחים כאלה – הוא דואג לעתיד של אירופה ואמריקה.

יש פה קריאת השכמה לעולם כולו. יש פה פוטנציאל לגל עלייה אדיר. יש פה בהירות מוסרית, רגעים היסטוריים של אבחנה בין אור לחושך.

חנוכה שמח. שהחושך הגדול – במעוזי חמאס בעזה, בלבבות של כל הפצועים והמפונים והחטופים, וגם בקמפוסים ובמעוזי האנטישמיות – ייעלם. שהאור ינצח.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".