מה באמת יכול להבטיח ניצחון במלחמה?

ככל שהאדם מרוחק יותר מפנימיותו וממהותו, כך ההסתכלות שלו על המציאות הופכת שטחית יותר ויותר.

יש אפשרות לראות את המציאות ולחוות אותה ברמה שמעל לפני השטח, וישנה אפשרות גם לחוות אותה ברמה של מתחת לפני השטח. הכל, כאמור, הנו נגזרת של העוצמה ומידת החיבור שלי עם עצמי, עד כמה באמת אדם מחובר למקורו הפנימי ועד כמה יונקת וניזונה נשמתו מהמקור האינסופי המפעם בו.

כל ראייה שטחית של המציאות חוטאת אל האמת, משום שהיא אינה מטיבה לראות את הדברים מתוכיותם, מפנימיותם.

כל בר דעת יסכים שהגדרה מדויקת של כל אובייקט מסוים חייבת לכלול הן את מרכיביו החיצוניים (הנראים לעין) ואת הן מרכיביו הפנימים (הסמויים מהעין), והם אלה אשר יתגלו רק לאחר התבוננות מעמיקה.

הסתכלות רק בהבטה חיצונית על האובייקט תחטא בהגדרת מהותו האמיתית.

ניקח לדוגמא שעון יד פשוט המעטר את ידנו מידי יום. התבוננות שטחית תוכל לדלות את סך הנתונים המתארים אותו חיצונית גרידא, וזה יסתכם בצבעים שלו, בלוח החיצוני שמספרים על פניו, ברצועות, בחורים ובאבזם. ברור לכל בר דעת כי בכך לא הסתכמה מהות השעון, ואולי אפילו לא החלה. התבוננות מעין זו חוטאת בהגדרתה המדויקת והאמיתית לחפץ ששמו שעון. שהרי מה שאנו רואים בהסתכלות השטחית, לא ממצה אפילו חלקית את מהותו הפנימית והאמיתית של הדבר. שעון אינו רק הרצועות, הצבעים ולוח המחוגים הנראים לעין.

הדבר נכון לגבי כל ראייה שלנו את המציאות. ההבטה מתאפשרת אומנם בשני אופנים, זה החיצוני וזה הפנימי אולם רק ההבטה הפנימית והעמוקה היא האמיתית ביותר. היא זו שלמעשה גם מגדירה נכון מבחינה מהותית את האובייקט ברמת המיקרו, ואת המציאות כולה ברמת המקרו.

הגדרה נכונה ואמיתית של המציאות מאפשרת גם תגובה והתייחסות נכונים, מאחר שאני מודע בדיוק למה שניצב מולי, ואני מתייחס לדבר בהתאם למהותו.

ומה בנוגע להגדרת זהותנו כעם?

ואם בעניין הגדרות עסקינן, יש אפשרות להגדיר חפצים במציאות (שוב תוך הבטה פנימית למהותם) יש אפשרות להגדיר אירועים במציאות וישנה אפשרות, ואף חובה מוסרית, להגדיר גם עצמנו כעם.

 הגדרת זהותנו כעם היא זו אשר מאפשרת לנו להגדיר את מי שלא כמותנו, ולראות בו או כמי שאין חלקו עמנו, קרי ניטרלי, או כמי שמאיים על קיומנו, קרי אויב.

לכן זו חובה מוסרית ממדרגה ראשונה להגדיר עצמנו כעם, כיחידה לאומית נפרדת, שאם לא כן – מלאכת הגדרת האחר תקשה עלינו, ואנו נערבב בין אויב לאוהב, ונתערבב בין כתליו תוך מחיקת זהותנו, שממילא לא הייתה מוגדרת על ידינו.

הניצחון על אויבינו בחנוכה הובל והובהל רק על ידי מי שזהותו הלאומית, היהודית והרוחנית הייתה מוגדרת וברורה לו מאוד.

מי שלא – התנוון והתייוון.

במקום שבו אנו עוסקים בהגדרה מהותית ופנימית שלנו כעם, במקום שבו אנו מבינים מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן, במקום שבו אנו מודעים להיבדלותנו לצד ייחודנו, ולא תופסים עצמנו חיצונית כעוד "מעצמה" על פני כדור הארץ, או כעוד עם ככל העמים, אזי קל לנו להגדיר גם את אלו שמחוצה לנו, להבין במה הם שונים מאתנו ואף לזהות אם הם לנו או לצרינו.

אם כן, הפתרון שיביא את הניצחון אינו תלוי בעוצמת הכוח או בניסיון להחלשת האויב, אלא בחיזוק עצמיותנו, שיבוא לאחר שניטיב להגדיר את מהותנו, לאחר שנשכיל לראות את הפנימיות שלנו, לנבור לתוך תוכיותנו ולא להסתפק בהסתכלות שטחית על עצמנו.

אפשר וראוי וצריך לאמץ תובנה זו גם לתוך חיינו כיחידים, וגם לתוך חיינו כאומה.

כשנזכה, כמו המכבים בשעתו, להגדיר את עצמנו כעם נפרד שבגויים לא יתחשב, או אז נזכה גם להגדיר ולזהות את האויב בקלות רבה, ולנקותו מתוכנו, מתוכיותנו.

לעיתים זה אויב ברמה הפיזית, שמבקש לכלות, ולעיתים זה אויב ברמה התודעתית, שמבקש לכלות את התוכן המהותי שבנו. החדירה שלו בשני האופנים הללו מתאפשרת כי לא עסקתי כראוי בלהגדיר את עצמיותי ולמלא את תוכי בתכני הפנימיים.

במקום שבו יש חלל, אין הגדרה, אין גדר, ואז נפרצים הגבולות.

היכן מצוי שורש הבעיה?

כשאנו חוטאים בהסתכלות שטחית – אנו חוטאים, כאמור, גם בהגדרת עצמנו את עצמנו, וגם בהגדרת האויב כאויב.

מלחמה כושלת כזו, שאינה מביאה ניצחון וגובה דמים מרובים, היא לרוב מלחמה שטרם פתיחתה לא הוגדרו המטרות כראוי, לא היה ברור מה מטרתה והאויב בה לא בהכרח הוגדר ככזה.

אם האויב לא מוגדר על ידינו כאויב – הרי שבאופן מתבקש ידינו על התחתונה, ואנחנו במו ידינו מובילים אותו אל הניצחון עלינו.

הכל למעשה מתחיל בהגדרה נכונה של זהותנו, והיא זו שמקלה עלינו לעסוק אחר כך גם בהגדרת שאר האנושות סביבנו, או בהגדרת הקמים עלינו לכלותינו, אם קמים כאלה, ונראה שמאז ועד היום היו הרבה בנמצא.

חוסר בהגדרת זהות לאומית ובהבנה מי אנחנו הינו פועל יוצא של תפיסת חיים המסתפקת רק בראייה שטחית של המציאות. ראייה כזו, כאמור, חוטאת אל האמת וגורמת לראייה מעוותת של המציאות.

וכאן טמון שורש הבעיה!!!

המכבים ידעו מהו סוד הניצחון

המכבים הם אותו קומץ אנשים קטן ומצומצם שטרם יציאתם למלחמה בשם ה' היטיבו להגדיר את עצמם, ומתוך כך קראו גם לאחרים שידעו להגדיר עצמם להיבדל.

הקריאה "מי לה' – אלי" היא קריאה שמניחה בבסיסה שיש בינינו כאלה שיודעים להגדיר, ומתוך כך גם להבדיל עצמם מהשאר, היודעים מהי מהותם ומהו תפקידם ומה רצון ה' מהם – ורק להם קראו המכבים להצטרף לשורותיהם.

רק לאלו שהזהות האישית שלהם ברמת המיקרו מובנת להם, והזהות הלאומית שלהם ברמת המאקרו נהירה להם – הם אלו אשר יוכלו לחבור יחד ולהביא את הניצחון המיוחל.

לא נדרשים כאן לוחמים כבירים ובריונים, לא כלי מלחמה ואפילו לא כמויות של גייסות, מאחר שהמהות הפנימית של כל מציאות קשורה באיכות, ולא בכמות.

הגדרה חיצונית של המציאות גרידא איננה משקפת בהכרח את מהותה הפנימית.

בעיניים חיצוניות נראה שרק רבים מנצחים מעטים, שיש יתרון לכמות על פני איכות, שרק בעזרת כלי נשק מתוחכמים ומתקדמים צולחים כל מערכה. אבל דווקא תוצאות המלחמה שנוהלה בידי המכבים הוכיחה את ההיפך.

הבטה על המציאות רק בעיניים חיצוניות מחטיאה את המטרה, ורק הסתכלות פנימית אל מה שמעבר לה היא הסתכלות שמסוגלת לראות את האמת שהיא מביאה עמה.

זהו סוד הניצחון של המעטים מול הרבים, זהו סוד הניצחון המובטח למי שיודע להגדיר את מהותו הפנימית והמהותית, ולא מסתכל על עצמו ועל עמו בהסתכלות שטחית. כשאנו מוגדרים יותר לעצמנו, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, קל לנו להגדיר כל דבר שסובב אותנו, כולל את אויבינו, ואז ההבנה מה עלינו לעשות, והמטרה אותה אנו חפצים להשיג, ברורות הרבה יותר. כבר בתהליך התודעתי הזה אנו בונים את הניצחון המובטח. כל השאר זו כבר עשייה ברמה הטכנית.

אויב לא יכול להיות מוגדר באותה העת כאויב וכאוהב. ברור לכל בר דעת כי כל הגדרה כזו מולידה התייחסות שונה ואופן פעולה אחר.

מה קורה כשהאובייקט האנושי הזה הוגדר על ידי כמשהו חסר הגדרה? אני מתחיל להתבלבל ביחסי אליו, פעם מכה בו ופעם מעורר רחמי עליו, ולא ברור לי איך לפעול מולו. הספק הזה, שמביא עמו חוסר ההגדרה, מקדם את הניצחון והיתרון של האויב מולי, וכבר בשלב הספק, מטרות הלחימה שלי אינן מוגדרות, רמת הביצוע שלי יורדת, וכבישת היעדים שלי, שאינם מוגדרים, נראית רחוקה מהאופק.

לעומת זאת, בשלב הזה האויב מגדיר אותך כאויב ב-100%!

יוצא, אם כן, שבמו ידי עזרתי לו לנצח אותי.

כל התרגשות העמים עלינו, הבאים לכלותינו, היא על מנת לעזור לנו בכל פעם מחדש להגדיר לעצמנו את זהותנו כעם. מלחימה אחת לרעותה, העיסוק בשאלת הזהות ובהגדרתה נכפה עלינו, ואנו נדרשים לחדד אותו יותר ויותר.

זאת תובנה ברמת ההסתכלות הפנימית, שמונעת סכלות, תובנה שלא רואה במלחמה רק רצון לכבישת שטח או רק איום קיומי, אלא הבנה שמלחמה נועדה לעורר בנו את ההתייחסות לשאלה מי אנו, ומהי הגדרת זהותנו כעם.

תשובות ברורות לשאלות הללו מאפשרות לנו להגדיר עצמינו, ומתוך כך גם את אויבינו, ומשם, רק משם, תתחיל נביעת הניצחון.

אויבינו יודעים מי אנחנו. השאלה היא אם אנחנו יודעים מי אנחנו.

ואם לא – הם כאן כדי לעזור לנו לענות על כך.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודימיון מודרך.