"אין לי חברים, אף אחד לא ירצה לשבת לידי": כשהילד חווה קושי בחברה

תוך כדי הכנסת הממתקים לתיק, ערב לפני הטיול השנתי של הבן שלי הלומד בכיתה א', הוא פרץ בבכי. קורע לב. אמיתי.

מיד קרבתי אותו אליי, ושאלתי אותו "מה קרה?" 

"אני לא רוצה ללכת מחר לטיול". 

"אבל חיכית לו כל כך, מה קרה?"

"אין לי חברים. אף אחד לא ירצה לשבת לידי ולא לשחק איתי".

בום.

חיבקתי אותו קרוב אליי, וכמעט שבכיתי יחד איתו, ואז נזכרתי בכל ההרצאות של מדריכות ההורים שאומרות: "את האימא, את צריכה להיות חזקה / יציבה / לא נשברת..".

אז רק חיבקתי חזק, ובכיתי בלב. כאב לי ממש. שרף לי בלב בשבילו. לא נעים להרגיש בודד.

ביקשתי ממנו לשטוף פנים. הבאתי לו שוקולד מתוק, וישבתי לשוחח איתו. 

הוא סיפר על אירועים שקרו בכיתה, בשיעור ובהפסקה, על החבר שיושב ליד החלון וזה שליד הדלת. "פתחתי לו את העיניים" לראות את כל המרחב, ולא רק את מי שצמוד אליו.

תוך כדי שיחה הוא כבר הבין שיש לו חברים שאוהבים אותו ורוצים בקרבתו. אפילו שהם מעט - זה עדיין שווה.

אחת מהמשימות העיקריות שעומדות בפנינו ההורים - היא לעזור לילד לקחת על עצמו אחריות ולקבל החלטות. 

להורים יש תפקיד חשוב בתהליך: עליהם להדריך את הילד ולתמוך בו, כדי שיהיה מוכן לקבל אחריות רבה יותר. משמעות הדבר היא שההורים יצטרכו לתכנן מתי והיכן יאפשרו לו להתחיל לקבל החלטות.

המצב האידיאלי הוא להעביר את האחריות כשהילד וההורה מרגישים נוח עם המעבר ועם קצב הדברים. מעבר מהיר וחד מדי עלול להותיר גם את הילד וגם את ההורה מותשים ומוצפים רגשית. מעבר איטי מדי עלול להוביל לכך שהילד יחוש חסר סבלנות וירצה למרוד.

מצב זה דומה לרכבת, ההורה הוא המוביל את הילד ובערך בגיל שנתיים ההורה צריך "לרדת מהרכבת" - לשחרר שליטה. בגיל שנתיים/שלוש הילד מבין שיש לו אני עצמאי.

ככל שהילד מתרחק מ"תחנת האם", ההורה צריך לתת לו יותר תחומי אחריות.

ילדים בגיל 11 או 12 (בדור שלנו אפשר שזה מתחיל קודם...) נמצאים בגיל ההתבגרות. קל להיכנס לאזור לחימה, אבל עדיף להיכנס לאזור של העברת אחריות.

על כסא השליטה יכול לשבת רק אחד - הילד או ההורה. ההורה צריך לתת המון מקום לרגש, אך לשחרר את האחיזה גם אם הילד חווה תסכולים.

כדי שילד יצא עם חוסן לעולם הוא צריך לדעת שיש לו את עצמו. הוא יכול להיעזר בסובבים אותו אבל יש לו את עצמו. קשר טוב זה עצמי בקשר עם האחר ולא בתלות עם האחר.

כהורים אנחנו צריכים לוודא שהרכבת לא תתנגש בקיר או ברכבת אחרת...

תמיד ההורה נמצא שם בשביל הילד- באזור השגחה, מאד איכפתי לילד ונותן מקום לרגש, ומצד שני נותן לו כלים להתמודד עם מציאות חייו.

חנוכה זהו חג החינוך, יושבים עם הילדים סביב החנוכיה ולא מתעסקים בשום מלאכה. אתם, הנירות והילדים. חנוכה הוא גם חג של ניסים והודיה ולכן חשבתי כמה טוב יהיה לשלב בין שניהם. המשימה הראשונה לפיתוח כישורים חברתיים אצל ילדנו, תהיה שילוב של חינוך והודיה.

המשימה השבועית:

השבוע נתחיל ב- לראות את הטוב, במרחב. גם את וגם המתוק שלך (דוגמא אישית חשובה מאד בתהליך).

קחי מחברת (לא משנה איזו, אפילו משומשת) בריסטולים, מדבקות, דפים וכל מה שיש בבית, ותכינו יחד את מחברת ההודיה.

בכל יום, באיזו שעה שנח לכם, תכתבו 5 דברים טובים שקרו היום.

כל אחד בצד אחד של המחברת. תתני לו לקרוא את הכתוב, לשתף את שאר בני המשפחה ולקשט בהנאה.

בבוקר תזכירי לו שיש לכם משימה. והוא צריך לזכור במהלך היום לאסוף דברים טובים.

ברגע שנתחיל לראות את הטוב בעולם ובאחר, נוכל לראות את הטוב גם בעצמנו ולהקרין אותו לעולם, ממש כמו אור הנר שמפיץ מאורו לאחרים.

חנוכה שמח.

הכותבת היא אימא ל-3 מתוקים, מדריכת הורים ומאמנת ילדים ונוער לפיתוח כישורים חברתיים והעצמה אישית