שרון אלוני-קוניו, שחזרה מהשבי: "הרגשנו כמו רולטה רוסית - לא ידענו אם נישאר בחיים או שירצחו אותנו"

52 ימים שהתה שרון אלוני-קוניו עם שתי בנותיה התאומות, יולי ואמה בנות השלוש, בעזה. היא שוחררה באחת ההפוגות, לפני שבועיים, אבל בעלה דוד נותר מאחור. בריאיון שהעניקה היום (שני) לסוכנות הידיעות רויטרס, סיפרה שרון בת ה-34 על תנאי השבי הקשים, על האיחוד עם אמה במהלך השבי, אחרי שהופרדה מבתה כשנחטפו, על הטראומה שאחרי השחרור.

"כל דקה היא קריטית. התנאים שם רעים והימים נמשכים לנצח. זו רולטה רוסית. אתה לא יודע אם מחר בבוקר הם ישאירו אותך בחיים או ירצחו אותך, בגלל שבא להם או בגלל שהם נדחקו לקיר".

שרון, דוד והבנות נחטפו במתקפת הטרור של 7 באוקטובר מביתם בקיבוץ ניר עוז, יחד עם אחותה דניאל אלוני ובתה אמיליה. "שרפו לנו את הבית, נאלצנו בלית ברירה לפני שניחנק מהעשן לצאת מהחלון. בלי לדעת אם יירו בנו, אם נצא מזה בחיים. דוד יצא והוציא את יולי. ראיתי שהמחבלים מגיעים וצעקתי לו לברוח וסגרתי את החלון. אחרי כמה דקות אחותי ואני פתחנו את החלון מחדש, ואז היא הבחינה במחבל שמכוון לעברה נשק וירה. במזל לא פגע בנו. מחבלים סימנו לנו לצאת. אחד לקח אותי לכיוון אחד. שלושה נוספים לוקחים את דניאל, אמיליה ואמה לכיוון אחר. מאז בעצם נפרדות דרכינו".

"נלקחנו לעזה, נפצענו בדרך. במשך עשרה ימים לא ידענו איפה אמה, איפה אחותי, איפה אמיליה. אחרי עשרה ימים אני שומעת את הילדה בוכה מחוץ לדלת, אחרי שאמרו לנו שרוצים לעשות לנו סרטון. ואני אומרת לדוד 'זאת אמה!'. אז נכנס רופא ואמה בידיים שלו. הייתי בטוחה שאני מתעלפת באותה שנייה. מאז כמעט עד הסוף היינו ביחד עד שלקחו את דוד".

שרון מתארת מחסור חמור במזון במהלך השבי, באופן שהיה קשה במיוחד עבור הילדות: "כולם ויתרו על האוכל בשבילן. אתה לא ידעת אם בערב תהיה פיתה, אז בבוקר שמרנו חלק לערב. הכול היה מאוד מחושב, רבע פיתה, חצי פיתה, כדי לשמור לבוקר שלמחרת. לפעמים קיבלנו תמרים וגבינה, אורז עם בשר ומנות שנועדו לשישה אנשים, שחלקנו בין 12 החטופים שהיו בקבוצה".

"לפעמים הייתה הפסקת חשמל אז הם נתנו לנו לפתוח את הדלת ופתחו את הווילונות, ואנחנו לחשנו. איך מחזיקה ילדה 12 שעות בלחישות? להגיד לה 'שקט, שקט, שקט. אסור, אסור, אסור'".

לדבריה, אחד הקשיים הגדולים היה שהיא ושאר החטופים לא ידעו דבר על מה שנעשה כדי לחלצם. "כל יום שם זה בכי, זה תסכול, זה חרדה, זה שאלות כמו 'כמה זמן נהיה כאן?', 'שכחו אותנו?', 'ויתרו עלינו?'. זה ייאוש שמעולם לא חשבנו שנחווה, זה תרחיש שמעולם לא חשבנו שנחווה. זה מעבר לכל דמיון".

שרון העידה כי הקבוצה הוחזקה מעל האדמה והועברה כמה פעמים בין בתים. עכשיו היא חוששת לגורל בעלה: "הילדות שלי קרועות. אני קרועה. הוא האבא של הילדות שלי, שכל יום שואלות 'איפה אבא? איפה אבא?'". שרון סיפרה כי דוד הופרד ממנה ומהבנות שלושה ימים לפני ששוחררו ב-27 בנובמבר. על רגעי הפרידה הקשים סיפרה: "שלוש שעות ישבתי והתחננתי בפניו – 'אל תלך, אני שבורה, והוא אומר לי 'אני מת מפחד'. ואני אומרת לו, 'בוא נשלח את הבנות, נגיד להם שייקחו את הבנות. יש לנו משפחות שידאגו להן, תן לי להישאר איתך'. אבל זו בכלל לא הייתה אופציה, כי אותו לקחו למקום אחר".

גם היום, כשהיא בבית ומוקפת בני משפחה, יש התמודדות עם טראומה: "כל רעש קטן, כל טריקת דלת, כל מטוס שעובר, הילדות דרוכות, נצמדות אליי. התקפי זעם, כי הן היו צריכות להיות כל-כך בשקט 52 יום, סגורות בחדר אחד. זה לא להיות במקום הומה עם צעקות, כי זה מזכיר את זה, זה לא לדפוק על דלתות לידי, זה אפילו לא לישון עם דלת סגורה. החיים השתנו".