"טיפול נמרץ יילודים"? איזה שם נורא לפגייה

לפרק הקודם: "מה יש עם מבנה הפנים שלו?! לא רואים עליו כלום!"

לכל פרקי הסדרה

אני נזכרת...

הצופר מיילל, האמבולנס נוסע במהירות מופרזת. תשע ועשרים בבוקר, יום שישי, שיא הפקקים – ואנחנו נוסעים.

אני לא מדמיינת לעצמי ולא מעכלת שבעוד כמה שעות אני אהיה אמא. הכל קורה מהר כל כך!

האמבולנס עולה על המדרכה ונוסע באלכסון. די, אני כבר לא יכולה, יש לי סחרחורת.

הגענו לבית החולים, נהג לוקח בידו ערכת לידה, שמא... אבל אני מתעקשת להגיע ליולדות. הם מריצים את האלונקה למעלית וצועקים לבעלי "תעלה ליולדות, קומה חמש".

אנחנו מגיעים למחלקת יולדות. כמה דיבורים, סידורים, בדיקות, קצת ויכוחים, מריבות, הבנות - והנה אני נכנסת לחדר הלידה. "איפה אמא שלי?", אני שואלת, "איפה יוסי?". אני חלשה כל כך, אין לידי אף אחד, מפחיד אותי להיות כאן לבד.

הנה היא, אמא שלי נכנסה, ממש ברגע האחרון, שתי דקות לפני הרגע שבו נהייתי אמא, "מזל טוב, אמא". "מזל טוב, סבתא", התרגשו המיילדות. אמא שלי בוכה מהתרגשות, ואני מטושטשת מהמהירות הזו ומאושר גם יחד. הפכתי לאמא.

בעלי נכנס, כל כולו אבא צעיר ונרגש. "מזל טוב, נעמה". חייכתי והחזרתי לו חלושות "מזל טוב גם לך".

את בני לא ראיתי. מיד בדקו אותו והריצו אותו לפגייה. "ככה זה בשבועות מוקדמים", הסבירו לנו.

עלינו למחלקה, יום שישי לפני צהריים. אמא שלי דאגה שלא חסר לי כלום ורצה הביתה, בעלי נשאר איתי.

ישבנו ופטפטנו להנאתנו, לא היה לנו לאן למהר...

"רוצה ללכת לראות את הבייבי?", שאל אותי. "אני חושבת שזה מוקדם מידי, אני לא מאמינה שאצליח ללכת כל כך הרבה, אני מותשת ועייפה, אין לי כוח עכשיו. לך אתה ותמסור לו נשיקה ממני".

בעלי קצת התקשה להשאיר אותי לבד, אבל געגועיו לתינוק שלנו גברו, והוא הלך לבד לראות אותו.

נשארתי לבד בחדר. רק אז נכנסו לתודעתי מאורעות הבוקר: המרוץ למרפאה, הנסיעה באמבולנס (הטיסה הנמוכה, יותר נכון...), המריבה במחלקה אם לתת לי כבר חדר או שיש עוד זמן, הלידה הפתאומית. הכל, הכל עלה לי עכשיו. לאט-לאט התחלתי להבין מה קורה פה ולעכל שכן, אני אמא. זה לא היה פשוט בכלל. המרוץ של החיים, הסחרור הזה, הכל-הכל נעצר כאן ועכשיו. צריך להתחיל לחשוב איך מתמודדים עם זה.

באמת שמחתי, לא יכולתי להכיל את האושר הזה, אבל היה גם קצת קשה...

"הוא מתוק, נעמה, את לא מבינה כמה. קטן-קטן, פצפון, ורדרד עם פלומה צהובה, ממש אפרוח קטן. את חייבת לראות אותו".

"מה זאת אומרת פלומה צהובה, מה, הוא בלונדיני?".

"כן, בלונדיני, אפרוח, אני אומר לך. חמודון כזה".

עכשיו כבר ממש היה לי חשק לראות אותו. בן שלי בלונדיני, זה באמת מעניין...

המשכנו לפטפט, כשכל כמה דקות בעלי שואל אותי "להביא לך משהו? רוצה משהו מתוק?", אבל ממש לא התחשק לי. היה לי כיף לשבת ולדבר בלי למהר לשום מקום.

הזמן עבר מהר. עוד שעתיים וחצי נכנסת שבת, והנה אמא שלי נכנסת לחדר, בידה קופסאות מדיפות ריח של שבת.

"נעמה, הבאתי לך בגדים, שיהיה לך נעים ולא הרגשה של בית חולים. הבאתי לך אוכל טעים, עוגות, עוגיות ומעדנים, הבאתי גם שתיה, שיהיה לך, וגם קצת ממתקים". מותק של אמא, היא לא חשבה שהגזימה?

אמי ובעלי חיכו שאתקלח, אתארגן, ראו שהכל בסדר, ויצאו. בעלי כמובן הבטיח לבוא לבקר בשבת, כי לא הסכמתי שיישאר איתי כל השבת. רציתי שינוח, וכאן זה בלתי אפשרי...

נכנסה לה השבת. ההרגשה אחרת, מרוממת, מחזקת. הדלקתי נרות, אני כבר מדליקה שלושה, אחד על החדש שלנו. איזו התרגשות. באה שבת, באה מנוחה, בא המרגוע לגוף ולנפש.

ישבנו בלובי של בית החולים, יולדות של מחלקה ג'. חלקן פטפטו, חלקן קראו וחלקן, כמוני, ישבו בשקט וחיכו לארוחה, קצת עייפות.

עשינו קידוש. אני אכלתי בזריזות, עכשיו כבר היה לי כוח וממש רציתי כבר לראות את התינוקון שלי. התארגנתי ופניתי לחפש היכן הפגייה. חיפשתי בשלטים, לא מצאתי. הלכתי ימינה ושמאלה בעקבות אמהות אחרות, לא מצאתי. החלטתי להתגבר ופשוט לשאול.

"סליחה", פניתי לאחות הראשונה שנקרתה בדרכי, "איפה נמצאת הפגייה?".

"צאי מהמחלקה, פני ימינה עד סוף המסדרון. בסוף המסדרון יש עוד פנייה קטנה לשמאל, ושם נמצאת הפגייה. הרבה בריאות". רק סיימה להסביר לי ואני כבר בדרכי לשם, רוצה כל כך כבר להגיע. הלכתי לפי ההוראות שהיא נתנה לי ולא מצאתי את המקום. הסתכלתי בשלטים ולא מצאתי שום חץ שמורה על "פגייה". הסתובבתי כה וכה, חיפשתי, עד שאחד הרופאים ניגש אלי ושאל אותי למבוקשי, "את בני אנוכי מבקשת, ובפגייה הינו", כך רציתי לענות לו, אבל עצרתי בעצמי ופשוט הסברתי לו במילים פשוטות שבסך הכל אני מחפשת את הפגייה, בה בני נמצא, ואני לא מוצאת אותה.

הוא אמר לי לבוא אחריו, והוא כבר יראה לי. הלכתי אחריו. הסתובבנו מעט, והנה הגענו למקום. "טיפול נמרץ ילודים", זה השלט שהיה תלוי בכניסה. בררררר.... איזה מלחיץ. נרתעתי לרגע, נלחצתי. טיפול נמרץ? עד כדי כך?

הרופא הבין לבהלתי, והסביר לי: "זו בסך הכל פגייה נעימה. השם שלה סתם מצמרר, התינוקות פה צריכים השגחה צמודה ויותר מעקב, זה הכל", הוא סיכם וסיים בברכת בריאות שלימה.

עכשיו כבר היה לי הרבה יותר קשה להיכנס ולחפש בינות לפגים את הפג הקטן שלי. הייתי קצת מבוהלת, ואף אחד לא היה שם כדי לתמוך...

אזרתי אומץ, נכנסתי וחיפשתי את התינוק העונה לשם משפחת חזן. גם מצאתי אותו, קטן כזה, שוכב לו מחובר לסטורציה על מזרון מחומם, בלי בגדים. את ראשו עטף כובעון מאולתר. הבטתי בו, ואהבה גדולה שטפה אותי. הנה האפרוח הבלונדיני שלי, קטן כל כך, פצפון ממש, איזה פחד להחזיק כזה דבר זעיר.

האחות נגשה אלי. "את אמא שלו?". הנהנתי קלות.

"בואי, תרימי אותו. זה טוב, בריא וגם חשוב".

"אני מפחדת, הוא כזה קטן".

"אין מה לפחד". היא הביאה כורסא גדולה, העמידה אותה ליד המיטה, הורתה לי לשבת על הכורסא והניחה את בני בידי.

איזה רוך, איזה פלא, איזה יצור קטן. תודה לאלוקים.

האחות התיישבה על ידי וסיפרה לי מה קורה בפגייה, על מה המעקב, למה הוא אוכל בעזרת זונדה ואיך אפשר לעזור לו.

היא הסבירה לי שחשוב מאוד שנבוא, אני או בעלי להאכיל אותו כל שלוש שעות מבקבוק, כדי שרפלקס המציצה שלו יתפתח, והשרירים שלו יתחזקו.

החלטתי שאני נרתמת למשימה. הרי בכל מקרה אין לי הרבה מה לעשות פה, ויש לי הרבה זמן פנוי. שאלתי את האחות אם הוא צריך לאכול, והיא ענתה לי שממש בקרוב, עוד רבע שעה. סתם להתעניינות שאלתי אותה איך היא יודעת, והיא ענתה לי שזו שאלה טובה. "בניגוד לתינוקות אחרים, שבוכים כשהם רעבים, הוא נוח כל כך, לא בוכה, לא כועס, פשוט מאכילים אותו כל שלוש שעות לפי השעון וזה מספיק לו", הסבירה לי. נשארתי לעמוד על יד עריסתו, בוחנת כל תו מתווי פניו העדינים להפליא, נהנית מהרוגע שלו. איזה כיף. כל כך נוח המתוק הזה, מתנה ממש.

עבר הזמן. לקחתי מהאחות את בקבוקון הסימילאק, ביקשתי הוראות, איך להאכיל וכמה, והתיישבתי על הכורסא הנוחה שלידו, מוכנה לתת לו את כל הזמן שבעולם, רק שיתחזק. חלפו עשרים דקות. הוצאתי את הבקבוק מפיו כדי לבדוק כמה אכל החמוד. הסתכלתי שוב ושוב, לא מבינה. האחות, שבדיוק עברה לידי, שאלה אותי: "מה קורה? איך מתקדמים? הוא אוכל משהו?".

הבטתי בה כלא מבינה, ושאלתי: "מה זאת אומרת? למה שלא יאכל? אבל אני חושבת שהפטמה בבקבוק הזה סתומה, כי כבר עשרים דקות אני מאכילה אותו ולא יצא לו כלום. את יכולה להביא לי פטמה אחרת?", כך שאלתי בתמימות. האחות המשיכה את המשחק לכמה שניות. היא בדקה את הפטמה מכל הכיוונים, והלכה להביא לי פטמה אחרת.

"קחי, זו פטמה עם חור קצת יותר גדול, שיהיה לו קל יותר למצוץ".

"למה חור יותר גדול? זה מסוכן, שלא יצא לו יותר מידי אוכל". ניסיתי להבין מה קורה פה, ואז היא הסבירה לי: "השרירים שלו חלשים מאוד-מאוד. כל הזמן הזה שישבת איתו וניסית לתת לו לאכול, הוא ניסה למצוץ ולא הצליח. החור של הפיטמה לא סתום בכלל, פשוט קשה לו, והתפקיד שלנו הוא לעודד אותו לעשות את זה, על ידי שבאמת נאכיל אותו מבקבוק בסבלנות, ואחר כך נשלים לו בזונדה. את מבינה?". לא עניתי.

המשכתי להאכיל אותו בסבלנות עם הפיטמה הקלה יותר. חלפה לה כבר חצי שעה (!), והוא אכל שני מיליגרם. כל הכבוד! אני לא מתייאשת, בפעם הבאה הוא יאכל יותר!

חיבקתי את הזערורון הזה והצמדתי לו נשיקה. הבטחתי לו שאבוא מחר להאכיל אותו שוב. הוא הסתכל עלי, בוחן אותי ואת הסבלנות שלי. שלחתי לו מבט של לחימה משותפת. "אנחנו נצליח למרות הכל", הבטחתי לו. רפלקס חיוכי עלה בפניו.

* * *

בוקר של שבת. לאחר ארוחת הבוקר פניתי לחדר. באמצע הדרך פגשתי את בעלי. "יוסי, מה אתה עושה פה?", שאלתי בתדהמה. "בא לבקר את אשתי והבייבי", הוא ענה בשלווה. "את חושבת שאני יכול כל כך הרבה זמן בלעדיכם?", הוא שאל ברצינות תהומית כזו, שלרגע התפתיתי לחשוב שאולי הוא באמת לא ראה אותנו כבר שבוע, על אף שהיה פה אך לפני כמה שעות...

הלכנו ביחד לפגייה. "טיפול נמרץ ילודים" שוב השם הזה מעביר בי צמרמורת. נזכרתי בקורות האתמול, נרעדת קלות, ונכנסתי אחריו.

אני ויוסי עמדנו משני צידי ה"עריסה", אני מימין והוא משמאל, שנינו מתבוננים בייצור הזעיר הזה. לכל אחד מאיתנו עברו מחשבות שונות בראש, אבל שנינו תוהים מה יקרה איתו ומתי ישתחרר. כך עמדנו דקות ארוכות. בדקות האלו התחלתי להבין מה היה אתמול, ואז חלחלה לתודעתי העובדה שהוא יישאר כאן עוד כמה ימים, עד שיתחזק, ואני בסך הכל יולדת טרייה. גוש אחד גדול וחם עלה מגרוני. לא הצלחתי להתגבר עליהן, על הדמעות. הן יצאו פשוט כך מתוך תוכי אל עבר עיני, דמעות  גדולות, כבדות ורטובות, שטפו את פני וירדו אט-אט. לא חשבתי כלום, לא היה לי כוח לחשוב, רק ידעתי דבר אחד: אנחנו ניאבק בקושי הזה, ויהי מה. למרות הידיעה שהימים האלה לא הולכים להיות קלים יותר...

סיפרתי לבעלי מה היה לי כאן אתמול, כמה זמן ישבתי פה וניסיתי להאכיל את פיצקי. תיארתי לו במדויק את כל מה שקרה, מה שהאחות הסבירה לי ומה שאני חושבת. הצלחתי להעביר לו את חוסר האונים שחשתי מול ההתמודדות הזאת. לקחתי עוד נשימה עמוקה-עמוקה, ופלטתי במשפט אחד ארוך: "הבטחתי לפיצקי שאנחנו לא נתייאש, שאנחנו נבוא להאכיל אותו כמה שצריך, שאנחנו נעזור לו להתגבר. אנחנו חייבים להצליח במשימה הזאת, חייבים בשבילו, אנ...". שוב הדמעות האלה, הן חונקות אותי, הן לא מסכימות לעזוב. לא נלחמתי בהן יותר, יש לי מספיק במה להילחם. נתתי להן לשטוף את פני, את לבי. לשטוף את הכאב וחוסר האונים, לשטוף את החרדה והפחד מהימים הבאים, לשטוף את העצבות שמתעקשת לזחול ללבי. ביקשתי מהן, מהדמעות, ללא קול, שייתנו לנו את הכוח להצליח בהתמודדות, ושיופיעו בקרוב שוב, בזמן של שמחה.