דיצה אור לבנה החטוף: "בנפש שלך אף אחד לא יכול לגעת"

בכניסה לביתה של דיצה אור עומדת שורה של עציצים פורחים. בחצר הירוקה ניצבת נדנדה גדולה, צופה אל הנוף הפסטורלי של עמק שילה. רק השלט הגדול, המציץ מתוך תא המטען של הרכב העומד בחנייה, מעיד על מציאות אחרת. תמונתו של אבינתן, בנה החטוף של דיצה, ניבטת ממנו, עם הכיתוב המוכר והכואב "Bring them home". 

"אבינתן הוא בחור מקסים ומבריק, נדיב וטוב לב, מצחיק ואהוב על כולם", פותחת דיצה. "לא אחד שעושה הרבה רעש, אבל ברגע הנכון הוא יודע להשחיל משפט מחץ שמשאיר את כולם על הרצפה. במקצועו הוא מהנדס אלקטרוניקה, ובשעות הפנאי נהג להתנדב עם ילדים חולים במחלקת אונקולוגיה. הוא אהב לספר להם סיפורים, לצחוק ולהשתולל איתם. אדם מלא חיים, מוקף בחברים, אחד שיודע לבשל ולאפות, אבל לא סתם, אלא דברים על רמה". 

בשעות הבוקר של שבתשמחת תורה פורסם סרטון בו נראה אבינתן מובל לעזה ברגל, תפוס בידי חבורת מחבלים. חברתו נועה ארגמני נראתה זועקת לעזרה, אחרי שהועלתה על אופנוע ונחטפה בעודה לצידו. מאז, התהפכו החיים. דיצה, אמא לשבעה וסבתא לנכדים, אשר עוסקת בימים שבשגרה בייעוץ רגשי ובהוראת תורת הנפש, מצאה עצמה מתמודדת עם מציאות שלא הייתה יכולה לדמיין. ימים שבשגרה הפכו להיות עבורה דבר רחוק מאוד, ימים של שגרת אסון תפסו את מקומם.

שגרת אסון

מה עובר עלייך בימים אלה?

"התחושות הן משתנות, לפי ההתרחשויות ולפי מה שעולה באותו יום. כל בוקר עד 11, אני נותנת זמן לרגשות הקשים. בזמן הזה, כל שרירי הנפש ומנגנוני ההגנה שלי עדיין רפויים, ואני מרשה לכאב והפחד לבעבע ולצוף. זה כבר תקופה ארוכה כך, זו הפכה להיות השגרה.

"אני אומרת את פרק התהילים של אבינתן לפי מנהג חב"ד – פרק ל"א, שהוא כל כך מכוון ומדויק, שמזעזע וקשה לי לומר אותו. הפרק מתחיל ומסתיים בפסוקים של אמונה וביטחון, הפסוק האחרון בו הוא 'חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'', ובאמצע יש חטיבת פסוקים שממש מתארת שבי – 'בהיוסדם יחד עלי לקחת נפשי זממו', 'ולא הסגרתני ביד אויב'. בכל פעם שאני אומרת תהילים עבור מישהו, אני רואה את עצמי כאילו נכנסת לתוכו ומדברת מגרונו. כואב לי לומר את הפרק הזה מתוך גרונו של אבינתן, ויחד עם זאת אני מרגישה שהמילים האלה מחזקות אותו".

אחרי 11 בבוקר, סוגרת דיצה את השער. "בשאר היום, אני משתדלת לעשות עבודת ביטחון, ושמירה של הנפש כנגד חדירת מחבלים תודעתיים. ברור לי שצריך לתת מקום לרגשות הכואבים, אחרת זו הדחקה שתתפרץ חלילה בצורה הרסנית. אבל לא כל היום, אלא כפי ההנחיה של בעל התניא, 'בעיתים מזומנים'. זה אומר שאני מזמינה את החולשות וקובעת מתי להיפגש איתן, ולא הן תוקפות אותי באמצע היום. כשזה כן בא פתאום, אני דוחה את הכאב ובוחרת לחסום את השער, שומרת עם צבא על גבולות הנפש והתודעה שלי. 'עיתים מזומנים' משמעו גם שאני עושה את המפגש הזה במגרש הביתי שלי, כאשר אני קובעת איך הוא ייראה ומה יהיו הגבולות. זה לא קל, שום דבר לא קל עכשיו, אבל כך אני מחזיקה את עצמי בלי לטבוע בפנים".

את מצליחה להחזיק באמונה שהסיפור הזה ייגמר בטוב?

"במושגים שלי, זו שאלת הביטחון, וכאן המקום לפרט על הצמד הזה – אמונה וביטחון. על פניו הם נראים לנו אותו דבר, כאילו יש כאן איזה סוג של כפילות, אבל אלו בעצם שני הפכים בנפש. אמונה זה לומר את מה שאמר רבי עקיבא, 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', גם כשהדברים לא נראים טוב, או נראים אפילו כואבים, קשים ומזיקים מאוד. זה לומר 'אין רע יורד מלמעלה', גם אם לא רואים את הטוב במציאות. רבי לוי יצחק מברדיטשב נהג לומר 'אם זה טוב זה אתה, אם זה רע זה אתה, ואם זה אתה אז זה טוב'. זו אמונה, והיא בכתר, במקום הכי גבוה". 

ביטחון, לעומתה, הוא אחר. "ביטחון הוא בספירות הנמוכות של נצח והוד, שנמצאות ברגליים – במציאות של החיבור אל העולם הזה. שם, אני רוצה להרגיש את הטוב, אבל בכלים שלי, בנראה ובנגלה. לא טוב אלוקי שנראה קשה, אלא טוב שאפשר להרגיש אותו כטוב. שיהיה מתוק כמו שמברכים 'שנה טובה ומתוקה'. מוסבר בחב"ד שביטחון זו מצווה, שאנחנו מצווים לבטוח. ואם אנחנו מצווים, סימן שיש לנו יכולת. ה' לא ציווה אותנו לעוף עם כנפיים, כי זה לא אפשרי. אבל הוא כן מצווה אותנו להיות בביטחון. אז אני עובדת על זה – בוחרת לראות בראש שלי תמונת ניצחון, חזקה, מפורטת, שמחה. לראות בדמיון שלי את אבינתן חוזר בריא, שמח, מנצח, ושכל זה יקרה תוך קידוש ה' גדול". 

מתוך אותו ביטחון, דיצה גם פועלת במציאות. "כשבאים למציאות מלמטה, בפחד ותבוסתנות, ומסתכלים משם – אז כל מה שקורה הוא גדול ומאיים, ולא מרגישים שיש יכולת להתמודד איתו", היא מסבירה. "אבל אם באים מעמדה עמוקה ופנימית – שאנחנו מכוונים להשראת שכינה בעולם, ויש לנו רוח גבית של אינסוף – אז באים מלמעלה, רואים תמונת מציאות מדויקת ונכונה יותר, ויכולים לפעול באופן אפקטיבי בהרבה".

דוגמה פשוטה לכך מביאה דיצה מתוך החיים: "אם, למשל, יוצאים לטיול, ומגיע רגע שבו לא יודעים לאן לפנות, הדבר הנכון ביותר הוא לעלות לנקודה גבוהה בשטח, וממנה להבין מהי הדרך הנכונה להמשיך בה. בלתי אפשרי לנווט מתוך בור עמוק של ייאוש וחרדה. מי שפועל בהיסטריה – עושה הרבה פעמים את ההפך ממה שנכון עבורו. לטפס על ההר משמעו לעלות לביטחון שה' איתנו, שיהיה טוב, שאנחנו ננצח, ומשם לבחור את דרך הפעולה בשטח. אני משתדלת לעשות את זה עם עצמי, ומזמינה את כל המנהיגים ומקבלי ההחלטות לחזור למקום הזה. לחזור למגילת העצמאות, שהפסקה האחרונה שלה מתחילה במילים 'מתוך ביטחון בצור ישראל'. החלטות מתוך הבור הנמוך שתיארנו – לא יניבו טוב".

טובת החטופים, טובת ישראל

איך את מתמודדת עם ההתנהלות המדינית סביב נושא החטופים?

"מה שעומד בתשתית תפיסת החיים שלי, ובטח שבמצב הנורא הזה, הוא הפרדה בין שני מישורים. יש מישור של עשייה טבעית בכלים שלנו, במציאות הגלויה של העולם הזה; ויש את המישור האלוקי, שבו ה' מנהיג את העולם ומכוון הכל לטובה בהשגחה פרטית. שני המישורים האלה מתקיימים במציאות בו זמנית, וכשאני מכניסה את שניהם ללב זה מתומצת בתוכי בביטוי של הבעל שם טוב – 'זריזות במתינות'. אני משתדלת להיות בזריזות במעשה, לעשות את כל מה שאפשר, חזק ומדויק, בלי להתעצל ובלי לעגל פינות, עם כל הכוחות הטבעיים שה' נתן לי. ויחד עם זה, אני מחזיקה מקום פנימי בלב של מתינות. זאת אומרת שאני יודעת שיש פה תוכנית אלוקית, ואני יודעת שמי שיקבע את מה שקורה ואת גורל החטופים הוא לא ראש הממשלה או הקבינט או ביידן עם הספינות שלו. ברור לי שמי שיחרוץ את גורל עם ישראל כולו ואת גורל החטופים בפרט הוא בורא עולם. המתינות שנובעת מזה היא מתוך ידיעה ברורה שאנחנו בידיים טובות, ושהכל מונהג לטובה. אפשר להגדיר את שני המישורים האלה גם כאמונה והשתדלות. אז אני עושה ככל האפשר, ורואה סביבי איך כל אחד עושה את מה שהוא מבין ויכול בכל העוצמה והכוח. וכאשר הדברים הולכים לא לפי דעתי ורצוני, אני אומרת 'אוקיי ה', זו התוכנית שלך, הכל בידיים שלך'".

את פעילה בפורום תקווה הפועל להשבת החטופים. תוכלי להסביר במה מדובר? 

"פורום תקווה פועל מתוך דאגה לעם ישראל, וראיית התמונה הרחבה של ביטחון ישראל כולו וביטחון ישראל לדורות. זאת מתוך ראייה אמונית רחבה, ומתוך עוצמה יהודית פנימית אמיתית. מתוך המקום הזה ברור לנו שטובת החטופים שלובה בטובת עם ישראל כולו, והם לא באים אחד על חשבון השני אלא הולכים יחד. זאת מתוך יחס נכון ומתוקן לחמאס ולרשעה, אשר יקדם, לדעתנו, את שחרור החטופים. כאשר חמאס יהיו מרוסקים, הם יתחננו שנקבל חזרה את השבויים ונניח להם". 

(באדיבות המשפחה)

תמונת ניצחון

יש משהו שהיית רוצה לבקש מאיתנו שנעשה עבור השבת החטופים, ואבינתן בפרט? 

"להתחזק במה שדיברנו עליו – באמונה וביטחון, עם דגש על ביטחון. באמת, הם צמד – ולא יכולים להתקיים אחד בלי השני. לא יכול להיות ביטחון בטוב גלוי, בלי אמונה בכך שגם מה שלא מובן לנו הוא טוב. אבל ביטחון הוא לייצר תמונת טוב ודאית, ברמה שלנו, ואפשר לעשות זאת כלי של עבודת דמיון על מסך המחשבה. כפי שאני מציירת לעצמי את תמונת הניצחון. רואה את אבינתן חוזר זקוף ושמח. וגם אם נגזר שצריך לחכות עוד, אני רואה אותו שם חזק, בריא, מלא כוחות. אני מחזיקה תמונת ניצחון על כל רגע שאנחנו צריכים לעבור, בכל מצב". 

"ידוע מהספרים הקדושים שמחשבה יוצרת מציאות, הצמח צדק אמר 'חשוב טוב יהיה טוב'. וזו עבודה, לחשוב עם כל החושים – לראות את זה, לשמוע באוזניים, לחוש את זה ברמה הפיזית במישוש. לתת לכל החושים להיות מעורבים בתחושת הניצחון הזו. מי שמוכנה להצטרף למאמץ הזה, לדמיין את הטוב המחכה לנו מידי יום למשך כמה דקות – זה מה שאני מבקשת. לראות ציור הכי חזק, שמח ושלם בראש. אני אפילו שמה בזמן הזה ניגון חסידי שמח, לא פעם אני בוחרת בניגון ראש חודש כסליו של חב"ד, שהוא כמו מארש ניצחון".

לסיום, לו היית יכולה, מה היית רוצה לומר לאבינתן?

"הייתי רוצה לומר לו שני דברים. אחד – שהוא יידע שה' איתו, שומר עליו, ויחזיר אותו הביתה בריא, שלם, שמח ומנצח, ובא לי לומר גם הכי מהר. והדבר השני – שיידע בוודאות שבנפש שלו אף אחד לא יכול לגעת. גם כשהוא חטוף, תחת שליטה של רוע, הנפש שלו תמיד במצב של חירות, חופשיה, חזקה, והיא זו שתתן לו את הכוח לחזור הביתה".

רגע לפני היציאה מביתה של דיצה, אני מביטה בה ושואלת: הוא גדל בבית הזה, נשם את הרוח המפעמת כאן. את חושבת שעכשיו, כשהוא שם, הוא יודע את הדברים האלה? דיצה מהרהרת לשנייה ומהנהנת בחיוב, ספק יודעת ספק מקווה.