אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו

במוצאי שמחת תורה, כמה שעות אחרי הטבח הנורא, שמענו צעקות בכניסה לבית חב"ד. זה היה אחמד, מוכר השטיחים המזוקן מהסמטה הסמוכה. הוא עמד שם וצרח שצריך להרוג את כולנו! את כל היהודים בכל העולם כולו! כל ישראלי שנכנס אלינו שמע אותו קורא קריאות לשחרור פלסטין, ובגנות ישראל.

אנחנו לא רגילים להיתקל באנטישמיות בנפאל כלל וכלל. תמיד ידענו שמוכרי השטיחים בשכונה שלנו מגיעים מחבל קשמיר שבהודו, והם מוסלמים. החלפנו איתם ברכות שלום ללא כל חשש.

והנה פתאום השכן שלנו מתפרץ ומנופף בידיו באלימות. תיכף ומיד קראנו לרג'ו, מפקד המשטרה, שעומד בקשר טוב איתנו, והוא לקח את אחמד אל תחנת המשטרה. כמה שעות לאחר מכן הגיע רג'ו לספר לנו שנגד אחמד הוצא צו הרחקה מהרחוב שלנו, לפחות לשבועיים.

בלי כל קשר אליו, השמירה תוגברה מחוץ לבית חב"ד.

בהן צדקי שאני האישה הכי לא חרדתית בעולם (לפעמים אפילו יותר מדי לא), והנה, מאז ה-7 באוקטובר משהו נסדק בי. מה זה נסדק? נשבר לרסיסים.

כמה ימים לאחר מכן לקחתי את שני הקטנים שלי לחצר של מלון באזור. סובבתי אך לרגע את הראש, ושניאור ויצחק לא היו לידי. הבטתי ימינה ושמאלה. המון אנשים היו סביבי, וכולם חשודים בעיני. קראתי לילדים בשמם, אבל הם אינם.

רצתי בדשא. מחפשת אותם. "שרק לא לקחו לי אותם", מלמלתי לעצמי. "לא היינו צריכים לצאת בכלל. הרי יש כאן עוד מלא מוסלמים מקשמיר שבהודו". העיניים שלי התמלאו בדמעות. רק הסתובבתי, והם חטפו לי אותם מתחת לאף! מי מסתובב עכשיו, בימים כאלה?! מי?!

ואז הם הופיעו מולי, סמוקים מריצה. משחקים תופסת האחד עם השני. ואני? הידיים רעדו לי, והלב שלי דפק.

כעבור שבועיים חזר אחמד אל האזור. שב אל חנות השטיחים. אמנם אסרו עליו לשוחח איתנו, אבל כשהנער שלי עבר באותה הסמטה, הוא בכל זאת זרק לו משפטים קשים של שנאה.

בבוקר שלמחרת החלטתי לגשת לשם, כדי לבדוק מקרוב את המצב. רתחתי מזעם. תכננתי בדיוק מה אגיד לו, אבל כשקרבתי לשם ראיתי את התריס של החנות שלו מוגף.

"לא שמעת?", שאלו אותי השכנים שלו למסחר, "אחמד נפל אתמול בלילה ושבר את שתי הרגליים שלו. הוא מגובס מכף רגל ועד המותניים", הם המשיכו. "שבועות ארוכים יחלפו עד שישוב הנה ויפתח את החנות". הם הציעו לי לרכוש אצלם את השטיח שתכננתי לקנות. מה אומר לכם? אני מבטיחה לכם שלא אנחנו שברנו לו את הרגליים, אבל אני לא מפסיקה להודות על כך לבורא עולם.

אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, מה שלא קרה לי בכל 23 השנים שאנחנו בשליחות כאן. אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו – העם היהודי בעולם כולו, בימים טרופים וקשים אלה. ולמרות זאת אני לרגע לא שוכחת, בלכתי ברחובות קטמנדו או בכל מקום אחר, כי "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע – כי אתה עמדי".