תחרות הסיפור הקצר: אחים

מאז ומתמיד אהבתי הפגנות. עוד כשהיינו ילדים, ביישוב בצפון, הפגנו על האדמות שלנו.

המבוגרים אמרו לנו, לכו הביתה, הפגנות זה לא מקום לילדים! גם אבא שלנו לא אהב שהלכנו להפגין. אבא היה הגבר היחיד ביישוב שלא השתתף בהפגנות. הוא אפילו ממש סלד מהן. אך אני ואחי נשארנו.

עזרנו לסחוב שלטים, לחלק למפגינים מים ולצעוק שהשדות הם שלנו ולא נסכים שהמדינה תפקיע אותם כדי לסלול כבישים.

מובן שלא ההפגנות שהשתתפתי בהן כילד גרמו לי להפגין כעת. אבל אולי זה מה שגרם לי להיות פעיל מאוד בהפגנות, ואפילו אחד ממארגני המחאה.

לא חלמתי על כזו הצלחה. לגלות שיש מאות אלפי אנשים שעדיין אכפת להם מהמדינה הזו. שמוכנים לצאת שבוע אחר שבוע ולהפגין על העתיד שלנו כאן, במדינה ציונית וליברלית. אנחנו היינו העם.היינו מלח הארץ וחיל האויר. וידענו שלא נוותר. ידענו שננצח.

פיגועים זה דבר קשה לכל אחד. אריק התקשר אלי. "מה קורה, אחי?", שאלתי.

"ברמה האישית מצוין", הוא ענה, "ברמה הלאומית...". צחקנו.

"חשבתי על זה", הוא אמר, "נרצחו היום שני אחים בפיגוע, אולי נבטל את ההפגנה מחר?".

לא הסכמתי אתו. אנחנו במצב מלחמה תמידי. פיגוע זה עצוב מאוד, אבל לא סיבה לבטל הפגנה. החירות שלנו היא מעל הכל. וחוצמזה, מה יעזור לנרצחים מהיום ומלפני שבוע אם לא תהיה הפגנה?

ההפגנה התקיימה כסדרה. וגם זו שאחריה. ובכל פעם הגיעו עוד ועוד אנשים. היתה להם אש בעיניים, ואת כל הכוח לעצור את הדיקטטורה שמנסה להרוס את המדינה שלנו. שלנו!

היינו מאה אלף. או מאות אלפים, תלוי את מי שואלים. אבל זה לא משנה. כשהגעת וראית את העוצמה, זה היה הדבר הכי יפה שהכרתי.

וכמו בכל מוצאי שבת הגענו. עברתי בין אנשים, לחצתי ידיים, חייכתי, צעקתי, כמו תמיד. אריק התקרב אלי, משך אותי הצידה. ב"הצידה" חיכו עוד כמה מהמארגנים.

"מה קורה?", שאלתי.

"הימין החליט לעורר פרובוקציה. לבוא להפגין ממש כאן! מולנו".

הרמתי עיניים. קדימה. מלבד עשן וצמיגים בוערים לא היה אפשר לראות דבר.

"אני יוצא אליהם", קבעתי.

לקחתי מגפון.

קבוצה של כמה עשרות הצטרפה אלי. חבשנו קסדות אופנוע כדי להתגונן מהעשן. חלק מתחו בד על הפנים. חצינו צמיגים וניידות משטרה. נעמדנו מולם.

היינו כולנו בתוך ענן של עשן. "עופו מפה!", צעק צעיר עם כובע גרב, "תל אביב היא לא העיר שלכם! לכו תפגינו באשקלון!".

"העיר לא שלנו? לכם אין בכלל זכות לשבת בארץ הזו!", החזיר לו אחד עם קסדה מהצד השני, "שונאי ישראל!".

אתה קולט התחממות מתחילה. שוטרים נדרכים. מתח דק באוויר.

המגפון היה אצלי, התקרבתי.

"אתם לא אחים שלנו", צעקתי, "אתם הורסים את המדינה, לכו מפה!".

החבר'ה מאחורי החלו לקרוא בקצב אחיד, "בושה! בושה! בושה!".

שני ימניים התקרבו אלי. ניסו לחטוף ממני את המגפון. התנגדתי. האנשים מאחורי התעשתו במהירות. התקרבו. מישהו דחף. תוך שניות האירוע הפך לקטטה אלימה. מצאתי את עצמי על הרצפה. המגפון עף הלאה. למזלי הקסדה ספגה את רוב המכה. גבר אחד עם קסדה התכופף להרים את המגפון. שמח שסופסוף הוא הצליח לשים עליו יד. הוא הסתובב ונעצר לפתע כשראה אותי על הרצפה, התקרב אלי. נעלי אדידס אדומות. גרביים בצבע צהוב, איזה שילוב מוזר. הוא הושיט לי יד. הדפתי אותו. קמתי לבד מהרצפה. לא צריך עזרה מיְמַני. ועוד דתי, הבחנתי לפתע בציציות. הוא הושיט לי את המגפון, חצי שבור. רציתי לתקוע לו אגרוף בקסדה. נשמתי עמוק.

השוטרים החלו להפריד כוחות ולהשליט סדר. לא רציתי להיעצר ללילה. חזרתי לפנים ההפגנה. מלבד שריטות בברכיים ושפשוף ביד ימין - יצאתי ללא נזק. מספר אמבולנסים הגיעו למקום. שמעתי אנשים מדברים על פצוע בינוני אחד לפחות.

המשטרה פיזרה את ההפגנה.

ידעתי. אם תהיה מלחמת אחים – זו היתה יריית הפתיחה.

* * *

נסעתי לאיכילוב.

אבא שלי היה במצב לא טוב. אמנם בן שבעים, אבל חולה בסרטן סופני. הייתי מגיע לבקר אותו לפחות אחת לשבוע.

חציתי מסדרון ארוך. נכנסתי לחדר מספר 117. אבא שכב על המיטה, אבל לידו ישב אח שלי.

ניסיתי להתחמק החוצה. אבא שלי הבחין בי. הוא סימן לי להיכנס. התקרבתי בלית ברירה.

התעלמתי לחלוטין מקיומו של אחי. מאז שהוא חזר בתשובה ונהיה ימני – אין לנו שום קשר. אבא תמיד הצהיר שהוא לא יכול לסבול מריבות בתוך הבית, אז השארנו את היריבות בחוץ. וגם את הקשר.

לאבא זה היה קשה. מאוד. הוא לא היה מסוגל לריב, עם אף אחד. הוא לא היה יכול לשמוע על מחלוקת, אי הסכמה או שנאה בין אנשים. אבל אני ואחי לא הצלחנו לשמור על קשר אוהד. כל שיחה הסתיימה בוויכוח, במקרה הטוב, ובמריבה, במקרה הפחות טוב.

אבא הורה לי לשבת מימינו. אחי, מני, ישב בצד השני.

אבא הסתכל עלי למשך כמה שניות. "אני רוצה לספר לכם משהו".

הנהנתי בראשי. הגעתי בשביל אבא. אם הוא רוצה לספר משהו, שיספר.

"אתה יודע מה קרה בעשירי ביוני 1982?".

"כמה ימים אחרי תחילת מלחמת לבנון הראשונה, לא?", לא הבנתי לאן הוא חותר.

"נכון". אבא שתה מים מבקבוק שניצב על יד המיטה. "מעולם לא סיפרתי לכם. במלחמת לבנון הראשונה הייתי טייס".

לא הגבנו.

"על פנטום".

הרמתי גבה. אז מה?

אבא נאנח, "אני מבין שאתם לא מכירים את האירוע".

הינהנו.

"אז אני אספר לכם. בשבוע הראשון למלחמה בלבנון יצאנו, במבנה של ארבעה מטוסים להפציץ כוח קומנדו סורי שנע בגבול סוריה-לבנון לעבר כוחות צה"ל. אני הייתי הטייס במטוס השני מימין". אבא נאנח שוב.

קמתי אליו. "אבא, אתה לא חייב לספר לנו, אם זה קשה לך".

אבא ביטל אותי בתנועת יד. "זה חשוב שתשמעו, לא סיפרתי את זה אף פעם. אבל אני חייב לספר לכם".

השתתקתי.

"טסנו. בשלב מסוים אני מקבל הוראה בקשר מהמטוס המוביל. להפציץ. אנחנו מפציצים את השיירה מתחתינו. התכנון היה להסתובב חזרה ולהפציץ אותם פעם נוספת, אבל אז מגיעה הוראה נוספת בקשר. אני לא אשכח את הרגעים האלה לעולם. לא להפציץ פעם נוספת. אני שואל בקשר מה פשר ההודעה, ונענה בשתיקה. אנחנו מתחילים לחזור לארץ. מתכוננים לנחיתה. קצין התיאום האווירי מודיע לנו בקשר שנקבל הסברים למטה. רק כשאני יורד מהמטוס אני רואה את פניהם של הטייס והנווט מהמטוס המוביל, ומבין שמשהו נורא קרה".

הסתכלתי על אבא. מעולם לא ראיתי אותו בוכה. אם זה משפיע עליו עד היום, כנראה באמת קרה שם משהו נורא.

"אסור לך להיכנס ללחץ", אמר לו אחי.

אבא המשיך. "אני צועק להם, 'מה קרה?'. הנווט מסמן לי להיות בשקט. 'עדיין לא יודעים', הוא ממלמל כשאני מתקרב אליו, 'אבל יכול להיות שטעינו בניווט'. 'כלומר?', אני לא מבין. 'יכול להיות שפגענו באנשים הלא נכונים', הוא עונה.

"אני מסתכל עליו. אני מבין שהוא לא מסוגל להוציא את המילים מהפה. גם אני לא מסוגל. שנינו שותקים לשניות ארוכות. אבל אני חייב לדעת, אני חייב לדעת שאני טועה. שמה שאני חושב עליו לא היה. שזה סתם דמיון שלי. אז אני שואל אותו. 'ואם פגענו בכוח סורי אחר? מה הבעיה?'.

"הוא מסתכל לי בעיניים. 'איתן', הוא אומר לי. 'לא פגענו בכוח סורי. פגענו בכוח שלנו. בחיילים יהודיים. משלנו. פגענו בכוח צה"ל בגלל טעות בניווט. אתה מבין?', הוא צועק לי.

"לא. אני לא מבין כלום באותם רגעים. וגם לא כשדברים מתחילים להתבהר, ואני מגלה שנהרגו עשרים וארבעה לוחמים ונפצעו למעלה ממאה. גם אז אני לא מבין. בוועדת חקירה בראשותו של תא"ל רפי הר לב אני יוצא זכאי, אבל מתפטר מצה"ל. אני לא מסוגל לפגוש אף אחד מהפצועים או מבני משפחותיהם. אתם לעולם לא תבינו את זה. אלו נקיפות מצפון לכל החיים. אני לא אותו אדם שהייתי אם האירוע הזה לא היה קורה. כל החיים שלי אני מצטער על זה. אני הרגתי בידיים שלי את אחים שלי. ואתם, שני אחים, לא יכולים להסתדר אחד עם השני בגלל אי הסכמות?".

שתקנו. לא יכולתי לומר דבר. לראשונה מאז נכנסתי לחדר העפתי מבט על אחי. בחנתי אותו מלמעלה למטה. נעצרתי. זה לא יכול להיות. משהו נראה לי מוכר מדי. הוא אמנם היה בלי קסדה, אבל עם אותו שילוב מוזר. נעלי אדידס אדומות וגרביים צהובות.

אבי נפטר כעבור שבועיים.

על הקבר עמדנו שנינו יחד ואמרנו קדיש.