ידידיה מאיר: אז מה עדיף עכשיו - להיות חייל או רופא?

1. שבעה תלמידים ובוגרים איבדה ישיבת ההסדר בירוחם בחודשיים האחרונים. אריאל אליהו הי"ד. ינון פליישמן הי"ד. יקיר ידידיה שינקלובסקי הי"ד. איתן רוזנצוויג הי"ד. איתן פיש הי"ד. גדעון אילני הי"ד. הרב אלישע לוינשטרן הי"ד. כל נופל הוא עולם ומלואו, ברור, אבל אילו עולמות איבדנו כאן! אני מסתכל על הפנים, קורא את הדברים שמספרים החברים, מקשיב להספדים מלאי העוצמה של ההורים ובני המשפחה, ושוב מסתכל על הפנים. בעיקר מסתכל על הפנים. מנסה להבין היכן גדלו בחורים כאלה, מהיכן שאבו, כמו שכתב ביאליק "עוז כזה, תעצומות נפש, תנחומות א-ל, ביטחון, עוצמה, אורך רוח"?

ואז אני עושה את מה שביאליק המליץ לעשות בהמשך אותו שיר מפורסם, "המתמיד": "אל בית המדרש סור, הישן והנושן, בלילי טבת הארוכים". טוב, זה לא שנסעתי לישיבה בירוחם, בכל זאת קצת רחוק, אבל סרתי לערוץ היוטיוב של בית המדרש הישן. בימים האחרונים נשאבתי לשיחות, לשיעורים, אפילו לפודקאסט של רבני הישיבה שמדברים על מקורות ההשראה שלהם. גיליתי גם אלבום מקסים "והביאותים – קטעי שירה מתפילות הימים הנוראים בישיבה". אבל בטור הזה, אני רוצה להתמקד בשיחה אחת שנשא הרב חיים וולפסון. בשנים האחרונות, מאז פרש מייסד הישיבה הרב אליהו בלומנצוויג מתפקידו הרשמי, מכהן הרב וולפסון בתפקיד ראש הישיבה, לצד הרב אוריאל עיטם. לא ייאמן שעד היום לא נתקלתי בשמו של הרב וולפסון. זה מחדל שעוד ייחקר אחרי המלחמה. יש כל כך הרבה מה לשמוע ממנו.

"אנחנו רוצים לעבור את הימים שעם ישראל בתוכם עם איזושהי שימת לב", פתח הרב וולפסון את שיחתו, "לשים את היד שלנו על הלב, לבדוק מה הדברים שרוחשים בתוך הלבבות שלנו, ולנסות לתת להם מילים. כנראה לא ניתן לפרש, ולא נכון לנסות לפרש את המשמעויות של כל מה שאנחנו עוברים כרגע. ובכל זאת, העובדה שאנחנו יושבים בתוך בית מדרש, עסוקים ומקשיבים לקול ה' ביום יום, נותנת לנו את האפשרות, ואולי גם מחייבת אותנו, לנסות לתת מילים לתחושות, ולנסות להתכוונן וללמוד איך לעבור את הימים האלה בצורה יותר נכונה, יותר מדויקת, יותר קרובה אל רצון ה'".

2. איזו פתיחה. אפשר לעצור כאן. האוויר מלא בכל כך הרבה דיבורים ופרשנויות בימים אלה, אבל ראש הישיבה מחנך את תלמידיו לנסות לשמוע את קול ה'. לשאול מה הקב"ה רוצה מאיתנו בימים אלה. "אני חייב לומר בתור מי שצריך לעמוד עכשיו ולדבר פה, שזה לא פשוט. גם בגלל גודל האירועים, ההפתעה האדירה שיש בהם. לא בהכרח שיש מילים מצויות לתאר ולהביא לידי ביטוי את מה שאתה מרגיש. אולי אפילו לא בטוח שהלב מרגיש דברים נכונים ומדויקים בתקופה כל כך קצרה. ומעבר לזה, אני חייב לומר שיש קושי גדול לדבר, כשאנחנו נמצאים בימים שלא פשוטים לנו בתור חבורה, כי בית המדרש פה, יצא לו ככה בזמן קצר מאוד לקבור שניים מבניו. דבר שלא קרה לנו אף פעם, לקבור נופלים. התחושה הזו שאנחנו נמצאים בתקופה שהיא מרובת אתגרים ומרובה באורות, אבל מרובה גם בהרבה מאוד חושך, מוות, שככה נמצא פה מסביב. ומאוד לא פשוט. לפעמים עדיף, פשוט לשתוק".

מצמרר להקשיב לדברים, כי כשהם נאמרו הרב וולפסון לא ידע שהישיבה שלו, ה"החבורה" שלו, שכאמור עד המלחמה הזאת לא חוותה שכול, עומדת לקבור עוד ארבעה נופלים נוספים. "מאידך גיסא", הוא ממשיך, "נדמה לי שאחד מהדברים שאנחנו צריכים זה לדעת מה התפקיד שלנו כאן בזמן הזה. קורים הרבה מאוד דברים ואנחנו נמצאים במקום מסוים, בישיבה. היינו פה בשמחת תורה, רגע לפני שהאדמה רעדה, היינו פה אחר כך, אנחנו פה עכשיו. נדמה לי שלשהות שלנו כאן בזמן הזה יש ערך עצמי כחלק ממה שמתרחש עכשיו מסביבנו, אפשר לומר בתוכנו. צריכים להתחיל להתרגל לחשוב במושגים כלליים. ברגע שמתרחשת מלחמה, זה לא עניין פרטי, זה עניין כללי. נדמה לי שכולנו מרגישים את זה. כלומר, ההרגשה הכללית המאוד חזקה שעוטפת את עם ישראל מאז שמחת תורה. כולם מרגישים שהם נפגעו. בין אם זה אובדן הביטחון, פתאום אני מרגיש שעוטף עזה עוטף גם אותי, וזה גם משהו בתודעה של כבודם של ישראל, הכאב של כל אחד ואחד מישראל, והכאב של כל כך הרבה אנשים. ההתבזות הזאת. כבודם של ישראל וחילול השם. יש פה איזה משהו שנגע בכולם: גם באירוע הראשוני, אבל גם בימים שאחר כך, הרוח הכללית היא מאוד חזקה. אנחנו פתאום פוגשים אחוזי גיוס מטורפים ורצון של המון אנשים להיות חלק מהתהליך הזה. להיות חלק מההתגייסות למלחמה, בין אם זה התגייסות ביום יום, ביום יום הלוחם, ובין אם זה התגייסות בכל מיני סוגים של מעטפת. התחושה הכללית נוכחת בצורה מאוד חזקה... נחשפנו לאיזושהי מדרגה אחרת של חיים. ביום יום אנחנו חווים קודם כול את עצמנו ואחר כך חווים את עם ישראל. עכשיו זה פתאום מתהפך. הזהות שלנו בתור חלק מעם מתחדדת בצורה מאוד חזקה ואנחנו חווים את הקשר, את הכאב ואת התקווה, את החיות של המערכת של עם ישראל כחלק מהזהות הפרטית שלנו". 

3. ובעצם מכאן ועד סוף השיחה הרב וולפסון מנסה להסביר לתלמידים שלו, רובם משיעור א' וב', שנמצאים בימים כה גורליים בישיבה במקום בשדה הקרב, למה הם במקום החשוב ביותר בעולם. והוא מתחיל בסיפור: "ניגש אלי מישהו שסיים ללמוד רפואה. בגלל העובדה שסיים ללמוד רפואה הוא צריך להיות משובץ בתור רופא בצה"ל, אבל מה לעשות שלא תכננו מלחמה ועוד לא שיבצו אותו למילואים, והוא מצא את עצמו נפלט מיחידת מילואים אחת וטרם נקלט ביחידת מילואים אחרת. עכשיו הוא בדילמה. כל החברים שלו בצבא, והוא תקוע בבית. הוא לא גויס למילואים. מצד שני, הוא אמור להתחיל סטאז' בעוד כמה שבועות, וברור שאם הוא מתגייס למילואים, היותו רופא תידחה לחצי שנה. זה מתחיל אחת לכמה פרקי זמן. הוא בדילמה האם להילחם עכשיו על זה שיגייסו אותו למילואים, גם לא ממש להילחם, אלא יותר ליחידה שעושה שמירות בכל מיני מקומות. אבל הוא בעוד חודש יכול להיות רופא, אבל אז הוא לא יהיה בצבא. כולנו היינו רוצים עכשיו להיות בצבא, אבל בסורוקה, רופאים עובדים מספר אין־סופי של משמרות רצופות כי אין רופאים. בכל בית חולים אין רופאים. אמרתי לו: עם ישראל צריך רופאים. הוא לא צריך עוד שומר בעמדת שמירה עכשיו בצה"ל, למרות שהירוק עכשיו זה הצבע... אתה חייב להיות רופא, זה צו השעה. זה שיקול כללי. זה לא הקריירה שלך עכשיו. חייבים עכשיו רופאים בחדרי מיון. נכון, אולי אתה גם תרוויח מזה קצת, אבל רופא זה צורך כללי, יש פה המון שיקולים פרטיים שנושאים עכשיו פתאום מטען כללי".

"טוב, אנחנו לא רופאים", הוא אומר. "אבל מה החלק שלנו בסיפור הזה? מה החלק שלנו בתוך בית מדרש שכביכול עושה כמעט את אותו דבר שהיינו עושים אם לא הייתה מלחמה. אז מה התפקיד שלנו בתוך זה? עוד לפני שאני בכלל מדבר על לימוד תורה, אני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי. על לימוד בכלל. אני רוצה להגיד אמירה כללית, כלל־ישראלית, שקשורה גם לתהליכים עכשיו, בימים האלה שעוברים על החברה בישראל. ללמוד זה לשרוד. נראה לנו שלשרוד זה לאכול, להתפרנס. ללמוד זה לשרוד. מי יוכיח? עם ישראל יוכיח. תקראו קצת ספרי היסטוריה, איך עם ישראל התאמץ ללמוד. ללמוד גרמנית, ללמוד צרפתית. לא משנה מה. להפעיל את החלקים העליונים של הנפש. בכל מצב: גטו? הקימו בית ספר. מחנה עקורים? הקימו בית ספר. זה היה אינסטינקט הישרדותי. תקראו קצת תיאורים על יהודים שנדדו ממקום למקום, הדבר הראשון שהם עשו כשהם הגיעו לאיזשהו מקום זה לחפש מישהו שילמד את הילדים. מה ללמד? מה שהוא יודע. מצאו נגר? תלמד את הילדים נגרות. מצאו ספר? תלמד את הילדים ספרות. לא משנה מה. ללמד. ללמוד זה לשרוד. זאת הבנה שקודם כול יש באדם, במערכת שלנו, חלק שלא נפגע. יש המון חלקים שנפגעו. תפקודיים. אין מה לעשות. יש דברים שחטפו מכה. אבל יש כאן חלקים תפקודיים שקל להפעיל אותם. כשאתה רוצה להתחיל להפעיל מערכת ולהחיות מערכת, אתה מתחיל לעבוד עם החלקים שניתן להפעיל. משם החיים מתחילים לזרום. יותר מזה, זו גם ההבנה שברוח עצמה יש משהו מנצח. אתה יכול לשבור גוף, אתה יכול לשבור את כל החלקים הגופניים, אבל יש ברוח משהו שמנצח. תתחיל להפעיל את הרוח. תתחיל להפעיל את החלקים הפנימיים של צלם אלוקים שבאדם - ואתה תצליח להתגבר גם על החולשות החיצוניות. וכשאתה מתעסק עם זה אתה בעצם מתרומם מעל השבר. גם אם החוץ נשבר, הרוח הפנימית, היכולות הפנימיות שלנו לא נשברו".

4. הלוואי שגם תלמידי ישיבות חרדיות ישמעו את השיחה המלאה של ראש ישיבת ההסדר בירוחם, (שמובאת כאן בראשי פרקים). נדמה לי שגם הם צריכים את החיזוק הזה. "בכל אקט כזה יש גם משהו שאומר אולי את ההפך כמעט ממה שהיינו רוצים להגיד באינסטינקט במצב כזה. כלומר, היינו רוצים לראות תיקון מיידי. חטפנו? בואו נתקן. אבל חינוך, לימוד – הם תמיד לטווח ארוך. זו ראייה ארוכת טווח. זה נצח. זה מתחיל מזה שאנחנו מבינים שיש בנו יסוד של נצח. אני לא כאן רק לרגע, אני כאן לנצח. ואני מתעסק עכשיו במשהו, שאתה צודק, הוא לא מתקן כרגע כלום, אבל הוא מתקן את הכול. כי זה אומר שהרגע הזה חולף ואני פה לנצח. אני מתעסק, עכשיו, בללמד משהו שייתן משהו, רק עוד הרבה מאוד זמן. כי אני אהיה פה עוד הרבה מאוד זמן. במעשה הקטן שאני עושה עכשיו אני אומר בסאבטקסט שאני פה לנצח. קראתי מאמר מרגש מאוד, לא זוכר, אין לו"ז בימים האלה, הזמנים התערבבו לי והייתי חולה, אז אני כבר לא זוכר מתי קראתי את זה, אבל זה היה ממש אחרי המתקפה. מישהי מקיבוץ סעד פרסמה מאמר על זה, היא תיארה את זה שכמה ימים אחרי המתקפה על העוטף בסעד התחילו לחרוש את השדות לזריעה הבאה. הם לא גרים שם בכלל, הם נמצאים בים המלח, אבל הם חולמים קדימה, הם זורעים כבר את התבואה של השנה הבאה. אנחנו עסוקים עכשיו בלזרוע את התבואה של השנה הבאה. יש כאלה שזורעים זרעים פיזיים. אנחנו עסוקים בלזרוע את הזרעים הרוחניים הפנימיים של השנים הבאות. כי אנחנו לא באנו לפה לשמחת תורה תשפ"ד וללכת, אלא באנו לפה למציאות נצחית. אנחנו מתעסקים בנצח ובזה אנחנו נהיים נצח. וזה אני אומר בלי לדבר בכלל על לימוד תורה".

5. הרב וולפסון לא מדבר בפאתוס. הוא לא מרים את קולו, לא מניף את ידיו. רוב הזמן הן פשוט מונחות על הסטנדר שעל הבימה, שעליו כתוב "את פניך ה' אבקש". הוא לבוש בחולצת תכלת קצרה. אין לו זקן. למעשה הוא נראה פחות כמו ראש הישיבה ויותר כמו מנהל הכספים (ההגון) שלה. אבל אילו דיבורים גבוהים. איזו רוח גדולה.

"אני רוצה לתאר כמה דברים מהחיוניות שנדמה לי שאנחנו צריכים להרגיש בנוכחות שלנו כאן. במלחמה יש צד אחד ברור, מעשי, שנוגע לניצחון בשדה הקרב. להכרעה בשדה הקרב, לביטחון של עם ישראל, להשמדת אויב רשע מרושע. כל זה ברור לכולנו. אבל המלחמה היא לא רק על זה. המלחמה שלנו בצדדים הכי פשוטים היא על מוסר, על רוח. אנחנו רואים כמה שהרוח מתפקדת פה, כמה שהרוח נדרשת, כמה שהרוח מתחזקת. בעצם המלחמה היא מלחמה על איזו רוח שצריכה להופיע. ויותר מהכול אחרי שתי הכותרות האלה, זו מלחמה על הופעת שם ה'. מלחמת ישראל היא מלחמת ה'. כשעם ישראל יוצא למלחמה, הקב"ה צועד בתוך המחנה. כשקמים להשמיד את עם ישראל, צריכים לזכור את הדברים המאוד מאוד בסיסיים האלה. מי שקם להשמיד אותנו – עם כל מה שאנחנו מבטאים וגם בקיום הפשוט שלנו – ואומר את זה בפה מלא, הוא קם למחוק שם שמיים מהעולם. קם להחריב את תופעת שם ה' בעולם. ועם ישראל נמצא בתהליך של שיבת ישראל לארצו ושיבת שכינה לארצה והופעת שם ה', וכל דבר כזה הוא ניסיון להרוס את התהליך הזה. להרחיק את עם ישראל מארץ ישראל, לפגוע בהופעת שם שמיים. ואנחנו נלחמים על הופעת שם שמיים בעולם. ובית המדרש הוא המקום שבו עסוקים בהופעת שם שמיים בעולם. מה שעושים פה מהבוקר עד הערב זה לבקש את ה', לבקש את הופעת ה'. יש מי שכרגע עסוק בלדחוף מבחינה מעשית בצורה הכי חזקה והכי משמעותית את הדבר הזה למעשה – אבל הוא יונק את הכוח, הוא בא בשם ה', ויונק את מה שהוא עושה מאיזה שהם חיים אלוקיים שישנם במציאות. והמקום שעסוק בלגעת בנימים הדקים, בנביעה של החיים האלוקיים, זה פה, זה בית המדרש. וכשאנחנו נמצאים עכשיו בבית המדרש אנחנו עסוקים בהופעת שם ה' במצב הנוכחי – תמיד, אבל החשבונות עכשיו הם הרבה יותר כלליים והרבה יותר מהותיים. כשעם ישראל יוצא למלחמה על הופעת שמו של הקדוש ברוך הוא במציאות, לא ייתכן שרק הגוף יתפקד. הנשמה צריכה חיים. יש פה מערכת אורגנית, כללית. כשאנחנו לומדים עכשיו, אנחנו לומדים את אותה תורה שמזרימה את אותם חיים אלוקיים שמנכיחה את דבר ה' במציאות, כשעם ישראל יוצא למלחמה על הדבר הזה. וממילא זה ערך עצמי. עוד בלי השאלה בכלל מה זה נותן. זה נותן את זה. האורגניות הזאת, המציאות החיה הזאת מתפקדת. לא ייתכן שהעורק הראשי שבו הדברים האלה זורמים לא יתפקד. לא ייתכן".   

6. והנה עוד סיפור מהימים האחרונים: "צלצלתי למישהו שמתפקד בתור רב צבאי. הוא היה יכול להיות לוחם, הוא בחר להיות רב צבאי. עכשיו קצת מדגדג לו באצבעות, כאילו, וואו, הייתי עכשיו יכול להיות לוחם בקרב. מה אני עושה? אז אמרתי לו תספר לי קצת מה עשית, תספר לי מה אתה עושה. אז הוא סיפר לי איך הוא עובר בין חיילים בגדוד שלם, וכמה החיילים צריכים את ההרגשה שיש דמות רוחנית שנותנת להם על מה להילחם. כמה הם צריכים גם את היד המושטת שתעזור להם לפרוק ולדבר. בסוף יש הרבה דברים שרב צבאי יכול לעשות. הוא אומר לי, כל סיבוב כזה שאני עושה אנשים אומרים לי אחרי זה תודה. הוא מספר לי: בשבת ברוך ה' היה לי מה להגיד, העברתי שיעור וניגשו אליי אחרי זה חיילים ואמרו לי, תקשיב נתת לי עכשיו כוח לשבוע שלם. אמרתי לו: אז מה אתה רוצה? אתה צודק שהיית יכול להיות לוחם. אבל כרגע אין ספק, אם לנתח שוב את מה שקרה ומה שעם ישראל עבר בימים האלה, אנחנו זקוקים לחיזוק פנימי. כולנו. והרוח זקוקה לחיזוק פנימי. אגב, גם כדי להיות אחד כזה צריך ללמוד הרבה שנים בבית מדרש. זה לא שבן אדם יום אחד לומד. אתה צריך בית מדרש. צריך לייצר גם את הדמויות הרוחניות האלה, שידעו אחרי זה להסתובב במקומות האלה להושיט את היד, לתת את הרוח שנותנת את הכוח, כפשוטו, לאנשים שנעקרו מהשגרה שלהם, והיו בטראומה שכולנו היינו, ונמצאים עכשיו כבר בכל מיני חזיתות, ומה לעשות, הרוח מזינה, הרוח בונה גם למעשה. אני לא יודע להגיד, לא ספרתי, אבל זה מגיע לעשרות, וכמוני יש עוד אנשי צוות פה, שקיבלו הודעות מבוגרים ותלמידים, ששולחים לי כמה הם שמחים שהישיבה פתוחה. זה מחזק אותם. עכשיו תשאלו מה עוזר לך שאני פה בבית המדרש? זה מחזק אותם. הידיעה שבית המדרש ממשיך לתפקד. שהרוח ממשיכה לנשוב. שהלב ממשיך לפעום. מחזק את מי שעסוק עכשיו בלהזרים את הכוחות האלה באזורים אחרים לגמרי. אפשר לראות גם מדי פעם איזה בוגר או תלמיד שעובר פה ונושם את האוויר אפילו לחמש, עשר דקות, וחי מהדבר הזה. התפקיד שלנו להנשים את הרוח במקומות האלה הוא קריטי. זו משמרת כללית בתוך המערכה שעם ישראל נמצא בה עכשיו".

"יש פירוש מדהים של הנצי"ב, שמעתי אותו מר' אשר וייס. הוא העביר שיחה, מציע לכולם לחפש אותה, בתחילת הזמן אצלו בכולל. הוא בוכה שם המון. הוא הביא שם את הנצי"ב על פרשת וזאת הברכה שקראנו בשמחת תורה. והנציב אומר 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך'. אנחנו רגילים להבין 'שמח זבולון בצאתך' למסחר, 'ויששכר באוהליך' בלימוד התורה. אבל אונקלוס מתרגם שם 'שמח זבולון בצאתך – במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך', כלומר, כשאתה יוצא לקרב. והנצי"ב מפרש: 'לעולם זאת על ישראל, בשעה שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפילה כל היום, כשיוצאים עם הלוחמים לאוהלי השדה... וזהו ברכת משה שמח זבולון בצאתך למלחמה, ויששכר באוהליך - באוהלי המחנה שעל שדה המלחמה עסוק בתורה ובתפילה'. נכון, תמיד לומדים, אבל יש לימוד תורה שהוא חלק מהמלחמה. טוב, אם היינו יכולים היינו אולי מקימים את הישיבה בעוטף... אי אפשר. אנחנו כמעט הכי קרוב לעוטף שיכול להיות. כן, אז זה אוהלי מלחמה. זה בית מדרש שמלווה בתורה ובתפילה, שמלווה את העשייה ברוח, בלב, בשורש החיים, שבאים לידי ביטוי אחרי זה בשדה הקרב".

7. מעת לעת השיחה של הרב וולפסון מופרעת בגלל רעש של מטוס קרב שעושה את דרכו להפציץ בעזה. "יכול להיות שכל אחד מאיתנו שואל עצמו, וואי, למה אני עכשיו פה ולא נמצא בשדה הקרב. קודם כול אני מציע לכולנו לעבוד גם על זה, כל אחד ואחד מאיתנו כאן בסוף מכיוון שהקדוש ברוך הוא מארגן את האירוע הזה. כדאי לעבוד על מידת הביטחון והאמונה. אתה נמצא פה, כי כנראה אתה צריך להיות פה, יש לך תפקיד פה. אנחנו 'מפעל חיוני'. אני רוצה לתת את המילים החמות שלי לכל אחד ואחד מבני החבורה שיושב פה, על אווירת הלימוד שיש פה ובסופו של דבר על התורה שנשמעת מכותלי בית המדרש. אני אומר לעצמי: בוא'נה, יושבים פה עכשיו אנשים שהם שיעור א'-ב', במחילה מכמה 'זקנים' שיש לנו פה, אבל בגדול בית המדרש כרגע בנוי על אנשים שהם שיעור א'-ב'. ואני לא מזלזל באף חודש בישיבה, אבל שיעור א' בתחילתו, שיעור ב' בתחילתו. זה בעצם שיעור א' פלוס ושיעור אפס פלוס. מתחילים. מוריי ורבותיי, המפעל הזה הוא מפעל חיוני. חיוני לכל אחד ואחד מהאנשים שנמצאים פה, כל מי שנמצא פה באמת ברובו, בתחילת הדרך בישיבה, כל השתילים פה עדיין שתילים רכים מאוד. לכל אחד פה היו חלומות על לימוד תורה, חלומות על צמיחה בתורה, חלומות על איך הוא עושה את הצעדים הראשונים שלו בבית המדרש. ובקלות בהיסח דעת קל, כתוצאה מהמערבולת הזאת שנקלענו לתוכה, עלול להתרחש לא עלינו אסון: שכל השתילים הרכים האלה לא יגדלו כמו שהם צריכים. יש פעמים שאתה אומר לעצמך: טוב, ישיבה תיסגר, זה תמיד קשה, זה אירוע דרמטי. ברוך ה' כמעט לא קורה. אבל בסדר, בן אדם בשיעור ה' יש לו כבר את הקביעות בלימוד. הוא יחזור ללמוד. אבל אנשים פה בתחילת שיעור א', בתחילת שיעור ב'. עוד אין שורשים עמוקים. לכל אחד ואחד מהיושבים פה השהות בישיבה כרגע היא קריטית. היא חיונית להמשך ההתפתחות. חיונית להתקשרות בתורה. לא ייתכן שאנשים שעושים עכשיו את הצעדים הראשונים שלהם לא יזכו לזה. ומה יקרה? יימחקו לנו שנתונים מעם ישראל, שזהו, שלא עברו את הדבר הזה.  

"עכשיו, תארו לכם שהישיבה לא מתפקדת, הישיבות לא מתפקדות, שהמערכת הזאת לא מתפקדת, ושמיניסטים אמורים להתחיל לבוא לפה לשבו"שים בשבוע הבא או בעוד שבועיים. ולשמיניסטים גם אין מקום להגיע כי אין בתי מדרש פתוחים, אז זה לא רק שיעור א' וב', זה שיעור א' ושיעור ב' ושמינית. כלומר שלוש שנים משנות התורה של עם ישראל נמחקות. אז יש פה גם קריטיות חיונית ממש לכל אחד ואחד מהיושבים פה, וגם להמשך האחריות, להמשך השרשרת הזאת. ולכן השהות פה היא קריטית. הקב"ה שם אותנו פה ואמר: זה עליכם. זה התפקיד שלנו, וזה מטיל עלינו את האחריות להיות החוליה הזאת כרגע במערכה הכללית של עם ישראל, שיש לה צירי רוחב ויש לה צירי אורך. בשני הצירים האלה אנחנו נמצאים, גם כמי שלוקחים את המקל ומעבירים אותו הלאה, וגם כמי שאחראים במרחב שעם ישראל נמצא בו כרגע לעולם הרוחני הזה".

8. ופה הרב וולפסון מתחיל לספר לתלמידיו, בגילוי לב ובלא מעט הומור עצמי, על לבטיו בימים אלה: "יש לי קבוצה של פלוגת מילואים שהשתחררתי ממנה כבר לפני שמונה שנים. שלחו שם מודעה שדרושים מילואימניקים שכבר השתחררו, מילואימניקים זקנים כמוני, כי רוצים להקים איזושהי יחידה נוספת שנעשה בה משהו. וואלה, לרגע ראיתי את זה, אמרתי: יש לי הזדמנות להיות מהרציניים האלה, מהמילואימניקים, היה איזשהו בירור. אמרתי לעצמי: וואלה, יש לי הזדמנות, וכמה שמפו יהיה לי וכמה דיאודורנט אני לא אצטרך לקנות כל החיים שלי... ואז אמרתי: מה, אתה משוגע? מה יהיה עם הישיבה? זו הייתה התלבטות של מאית השנייה ואמרתי: מה זאת אומרת? התפקיד שלי פה זה הישיבה. אז יכול להיות שאני אשלח צילום ואולי אפילו תמונת פרופיל שאני נמצא על איזה טנק, אבל איזו משימה חשובה כרגע בעם ישראל? מה אדם צריך לעשות עכשיו? מה המשמעות של גודל המשימה שאנחנו עוסקים בה כרגע? בקיצור, קושיא מעיקרא ליתא".

9. וכאן הוא מגיע לשיא השיחה. וגם השיא נאמר בלי פאתוס והרמת קול, אלא כמין אמת פשוטה שצריכה להיאמר: "צריך לדעת: עת מלחמה. מצד אחד, בחוץ מלחמה. אבל באמת, עת מלחמה זה עת תורה. נכון, אנחנו רואים פתאום את הקצף, את מה שמתרחש מבחוץ כרגע בעולם. זה אפילו לא במדינת ישראל, זה בעולם. אנחנו פתאום מבינים שאנחנו נמצאים בתזוזה עמוקה מאוד של כל מיני דברים. כמו איזה הר געש שהתפרץ. אבל באמת יש תנועות עומק רוחניות, אלוקיות, שמזיזות פה משהו שאני לא יודע להגיד מה הוא. כן, יש איזה שבר בלוחות של כדור הארץ. עולה קצת לבה מעל פני האדמה. יש קצת רעידות אדמה. אבל אתה מבין שבעומק קרה משהו הרבה יותר עמוק. חז"ל אמרו שכשמלכויות מתגרות זו בזו - צפה לרגלי משיח. כשאתה רואה תזוזה על הלוחות למעלה, תדע לך שבעומק הקב"ה מגלגל משהו אחר. והרב קוק מדבר על זה באורות המלחמה, שבזמן שמתרחשים דברים כאלה על פני השטח מתחת לפני השטח נולדת תורה, נולדת מציאות רוחנית אחרת. הרב בעצמו אפשר לראות את זה עליו. כשהרב נקלע במלחמת העולם הראשונה לחוץ לארץ, הרב היה תקוע בהתחלה בשוויץ, אחרי זה בלונדון. אלה שנים פוריות מאוד בחיים של הרב, והוא מחדש תורות עמוקות מאוד על מה מתרחש בעולם ומבין פתאום את עצמו ואת הקב"ה אחרת. הוא גם כותב אפילו, כשהוא מפרסם את ריש מילין, שאפילו במלחמה יש איזה משהו שמחייב את הצלילה למקומות עומק, דווקא בגלל העובדה שכרגע העולם מתערער ומשהו ביכולת שלך עכשיו לאחוז את ההופעה האלוקית מהעולם לא קיימת. כי העולם הזה שבור. זה הזמן דווקא לצלול למקומות עמוקים יותר, ולהבין משם מה שמתרחש, להיאחז במקומות העמוקים יותר.

"אנחנו נמצאים עכשיו באירוע היסטורי", מסיים הרב וולפסון, "שנדמה לי שברור לכולנו שמה שהיה עד אליו ומה שהיה ממנו זה לא אותם עולמות. זו לא עוד מכה קלה בכנף. זה שבר, והשבר הזה חושף שמתחת לפני השטח משהו נולד. מלמעלה זה שבר, בעומק זה משבר, בעומק זה לידה, לידה רוחנית. בזמן שבו נולדת מציאות רוחנית לא ייתכן שהעולם שבו נולדות מציאויות רוחניות יהיה מושבת. הפוך. זה מטיל עלינו משימה ארוכת טווח. קודם כול, ברגעים האלה יש את הרבדים החיצוניים ויש את ההתרחשות הפנימית. ואנחנו שמים את היד על הדופק, אנחנו לא מתיימרים לדעת הכול, שלא תבינו ממני דבר כזה בכלל. אנחנו שמים את היד על הדופק במקום שבו איזה מוניטור כזה שמנסה לחוש מה קורה בעומק. את הפשע והמצב, לעניות דעתי ילמדו בעשרות השנים הקרובות. בין אם זה בתהליכים שהחברה הישראלית תצטרך לעבור, בין אם זה בתהליכים הרוחניים שבית המדרש והתורה יצטרכו לעבור, זה יילמד עוד עשרות שנים. ממילא לנסות להגיד עכשיו מה אני חושב על זה - זה מיותר. אמרתי כבר בתור בדיחה להרבה מאוד אנשים שאני חושב שכרגע אני יכול להקים עמותה, שכל ישראל יכולים להתאחד מסביבה. שם העמותה הוא 'אמרתי לכם'... ולכן כרגע זה שטחי, אבל את המשמעות הרוחנית יצטרכו ללמוד עוד עשרות שנים. זה תהליכי עומק. ומי שיצטרך לעשות את זה, זה אתם דרך אגב. אנחנו נהיה פה כדי ללוות, כדי להעביר את המקל, אבל זה תפקיד של מי שנשתל היום בבית המדרש. וזאת עבודה לעשרות שנים קדימה. וזאת עבודה שיכולים לעשות אותה תלמידי חכמים אמיתיים, לא פובליציסטים בכל מיני אתרים. וזו עבודה שדורשת התמקדות בהקשבה לדבר ה' ושקיעה בעולמה של תורה והתמסרות להבין את דבר ה' ואהבת ישראל והתמסרות לאהבת ישראל. בלי זה אי אפשר. ובשביל לפרש ולגעת ולהתרגל להקשבה רוחנית כזאת וללמוד את התורה שמולידה את זה – זה דורש שקיעה ארוכת טווח בבית המדרש. ולכן בית המדרש חייב לתפקד, ואנחנו חייבים לכוון גם את השאיפות הרוחניות שלנו. להבין למה נכנסנו ואילו משימות קריטיות של תורה והובלה ואחדות מונחות על הכתפיים של מי שנמצא פה עכשיו". 

שיהיו הדברים לעילוי נשמתם של ששת תלמידי הישיבה הקדושים, ולעילוי נשמותינו פה, בעולם הזה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".