"רומי היא היחידה ברכב שנותרה בחיים, אנחנו בטוחים שתינצל גם מעזה"

את שיחת הטלפון בבוקר שמחת תורה מיטל וייס אינה מסוגלת לשכוח. רומי גונן, בתו בת ה-23 של בעלה, הייתה על הקו ודיווחה על כך שהיא במסיבה ברעים ושיש מחבלים שחדרו למקום. "רומי הגיעה למסיבה רק באותו בוקר, והיא בקושי הספיקה להיות שם", מסבירה מיטל. "מיד כשהתחילו המהומות היא התקשרה אלינו, אחר כך התקשרה אל אחותה הגדולה, וגם לאמא שלה. כל זה לסירוגין במשך ארבע שעות. אמא שלה שמעה בזמן אמת קולות שאומרים: 'היא חיה, קחו אותה'. באותו זמן לא ממש הבנו מה קורה, אבל בדיעבד נודע לנו שכל אלו שהיו איתה ברכב נרצחו, רומי היא השורדת היחידה ברכב. כבר אז הבנו שמשהו לא טוב קרה, אך רק למחרת הבנו לפי איכון המכשיר הנייד ותרגום השיחה שנחטפה לעזה".

מיטל מציינת כי מאותו רגע חשים היא ובעלה שחייהם התהפכו. מיטל, מנהלת עסק מצליח של אימון אישי במגוון שיטות ייחודיות, עזבה את עבודתה, ויחד עם בעלה היא משקיעה את כל המאמצים האפשריים בהשבתה של רומי הביתה. "במשך 12 השנים האחרונות רומי גדלה אצלנו והיא כמו בת עבורי לכל דבר", מדגישה מיטל, "יש לי גם שלישיית בנות משלי, בנות 22, והן חשות כמו אחיות, כולנו כל כך מתגעגעים לרומי".

הקליניקה של מיטל וייס

אימון כדרך חיים

את דרכה בתחום האימון החלה מיטל לפני כשש שנים, אחרי 24 שנים שבהן עבדה כשכירה בתפקידי תעשייה וניהול. אחרי תקופה ארוכה שבה נחשפה לנושא ההתפתחות האישית, היא הבינה שיש בזה משהו והחליטה ללמוד ולהיכנס לנושא לעומק. לבסוף היא אזרה אומץ ונרשמה ללימודי אימון, ומאז הבינה שזוהי מטרתה ובכך היא רוצה לעסוק. כך היא הקימה מרכז גדול שמציע תחת קורת גג אחת מגוון שיטות של אימון.

"ממש בתחילת הדרך, כשהקמתי את המרכז, חוויתי פציעה לא פשוטה שבעקבותיה נאלצתי לעבור ניתוחים והושתלו בי פלטינות", היא מספרת. "התחושה שלי הייתה כאילו שהעולם נעצר, אבל בהחלטה של רגע ידעתי שאני לא מוכנה לתת לזה לקרות. אימצתי לעצמי את שיטות האימון המתאימות לי ביותר, ממש הלכתי צעד אחר צעד, עד שהשתחררתי מהכאבים ומהמצב הכובל, ויותר מכך – השתתפתי אפילו בתחרות בינלאומית שכוללת ריצה, שחייה ורכיבה. זה קרה חד משמעית בזכות התהליך שעברתי ובזכות האמונה שלי – שיש לי כוחות ושאני מסוגלת לכך".

את מרגישה שהתהליכים האישיים שעברת עוזרים לך כעת בהתמודדות עם הסיפור של רומי?

"שום דבר בעולם לא יכול להכין אותך לכזה מצב", היא משיבה בכאב. "אנו מרגישים שכל החיים שלנו התהפכו, אי אפשר למצוא טעם בשום דבר, כל עוד רומי לא חוזרת. עם זאת, אני בהחלט  מרגישה שהליווי שנתתי במשך שנים למאות אנשים שהתאמנו אצלי והעבודה האישית שעשיתי עם עצמי, עוזרים לנו לשמור על שפיות גם במצב שאינו שפוי ולהבין כיצד לנהל את המציאות ולא לתת לה לנהל אותנו. במרכז שלי אני משתדלת תמיד להציע מגוון שיטות אימון, כדי שכל אחד יוכל להיעזר בהן בהתאמה למה שנכון עבורו. זה גם מה שאני עושה כעת ומשתמשת באסכולות שונות – פיזית, מנטאלית וגם רוחנית".

איך זה מתבטא באופן מעשי?

"קודם כל בכך שאנחנו משתדלים להיות אופטימיים", מדגישה מיטל, "אנחנו רואים כל הזמן בעיני רוחנו את תמונת חזרתה של רומי הביתה ובטוחים שהרגע הזה עוד יגיע. לצד זה אנחנו שותפים למאמצים הבלתי פוסקים של מטה החטופים, ועסוקים בכל פעולה אפשרית שתקדם את השבתם של כולם. אנחנו שותפים לפגישות בכנסת וגם למפגני התמיכה בהחזרת החטופים, בנותיי ישנות כבר חודש וחצי בכיכר החטופים ושתיים מהן נמנות על צוות הרפואה הקשור למטה החטופים. בכל סוף שבוע כולנו ישנים יחד איתן בכיכר החטופים, ביום שני הקרוב נהיה בכנסת, אמא של רומי מתראיינת ומדברת בכל מקום אפשרי, וכולנו עושים את מירב המאמצים. ברגעים של אירוניה אנו צוחקים על כך ש'עברנו לעבוד בחברת רומי בע"מ'".

קיבלתם מרומי אות חיים במהלך שהותה בשבי?

"לפני כשלושה שבועות, כשחזרו אחרוני השבויים ששוחררו, הם סיפרו שראו את רומי ושיש לה פצע ירי ביד שמוזנח ובמצב לא טוב. התעודדנו לשמוע שהיא בחיים, אבל כל זה נכון לזמן בו נאמרו לנו הדברים ואין לנו מושג מהו מצבה כיום. בתחילה היינו מקשיבים לכל התחזיות וההשערות שאנשים ומומחים הפריחו מסביב, עד שהגענו לבסוף להחלטה שאנו מאזינים למידע שניתן לנו רק מאיש הצבא שמלווה אותנו, וכך אנו עושים".

ממשיכים להאמין

במשך כל השבועות שחלפו מאז שנחטפה, היו רגעים של ייאוש?

"ייאוש לא היה אפילו לרגע, אבל ברור שיש תקופות של אפ ושל דאון, אנחנו מרגישים כל הזמן ברכבת הרים, ברגע אחד חושבים שיש תקווה וברגע הבא חווים אכזבה קשה. רגע מאכזב במיוחד חווינו למשל אחרי שהופסקה הפסקת האש, והבנו שהרשימות נעצרו ושרומי לא תצא בקרוב. עד אז קיווינו ש'בעוד רגע רומי תגיע' ו'שבעסקה הבאה היא בטוח תשובץ', ואז המציאות טפחה לנו על הפנים. האכזבה הייתה גדולה מאוד, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו להיות במקום המאוכזב והכאוב, והיה חבל לנו לבזבז אנרגיה כדי לנחם את עצמנו. החלטנו שאנחנו לא מאשימים אף אחד, אלא רק תומכים באופן מלא בצבא ובמדינה, כי אין לנו אופציה אחרת. אני מאוד מקווה שהם ייקחו אחריות ויחזירו אותה הביתה בקרוב ממש".

ומה עם החיים הפרטיים שלכם? חזרתם לשגרה כלשהי?

מיטל מחייכת במרירות: "אנחנו עדיין עובדים ב'חברת רומי', אך בשבוע האחרון מתחילים לנסות לחזור לסוג של שגרה, בעיקר בשביל הנפש שלנו, וגם בשביל הפרנסה. אנחנו עושים זאת מתוך ההבנה שרומי צריכה אותנו בריאים וחזקים נפשית כשתחזור, היא לא רוצה שנישבר.

"בפועל, זה מאוד לא פשוט, כי אנו גרים באזור הצפון, אך נדרשים להגיע לעתים קרובות לאזור המרכז ולכנסת. גם באופן אישי – העסק שלי לא היה פעיל כלל בחודשיים וחצי האחרונים, ואני צריכה להקים אותו שוב כמעט מאפס. מכיוון שאין קשר דם בין לבין רומי, אני לא מקבלת שום תמיכה מהמדינה. הציעו לי לקבל תרומות, אבל לא רציתי. במקום זה אני מציעה לאנשים שעוזרים לי סוג של 'תשורות' – תהליכי אימון, קלפי אימון וקלפים טיפוליים, ועוד". מיטל גם מדגישה: "כמובן שלצד כל זה אנחנו ממשיכים לחשוב ולעשות הכל כדי להחזיר את רומי הביתה. אנחנו ממוקדים בה כל הזמן, וזה קודם כמובן לכל דבר אחר".

המצב נשמע כל כך בלתי אפשרי. מה נותן לך כוח בהתמודדות הזו?

לראשונה מתחילת השיחה משתתקת מיטל לרגע, היא מהרהרת מעט, ואז משיבה בביטחון: "האמונה, ורק האמונה. זכיתי באמונה מאוד חזקה שהתחזקה עוד יותר אחרי מה שקרה. אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם, ושרומי שניצלה בנס מהמסיבה והייתה היחידה שיצאה בחיים מהרכב, תמשיך להיות מוגנת עד שתחזור אלינו. אין לי בכלל ספק בכך שזה יקרה. אני מאמינה וסומכת על ריבונו של עולם, וגם על עצמנו ועל רומי עם העוצמות והכוחות המיוחדים שלה".