"מאז הרצח של יהודה במסיבה ברעים, למדתי דווקא להודות"

עם צאת חג שמחת תורה, נעמה פייבלזון ומיכל בכר שמעו בכאב על האסון הנורא שקרה בדרום. כל זאת, בלי שיהיה להן שמץ של מושג שגם יהודה, האח היקר והאהוב שלהן, היה שם. חמישה ימים מאוחר יותר התברר הגרוע מכל: יהודה נורה על ידי מחבלים ונרצח, יחד עם חבר נוסף.

"לא ידענו שהוא נוסע למסיבה", אומרת מיכל. "הוא נסע לברית בצפון ביום חמישי, ואז עוד לא תכנן ללכת למסיבה. ברגע האחרון החליט שכן, כך שלא היה לנו מושג שהוא בכלל נמצא שם. רק במוצאי החג זה נודע לאוריה, האח הגדול שלנו, דרך מישהי שהייתה שם והכירה אותו. כל החיפושים אחריו עלו בתוהו, והוא גם לא ענה לטלפון. עבר עלינו שבוע מאוד קשה עד שנודע לנו הגרוע מכל".

יהודה היה בן 24 כשנרצח. הוא היה החמישי במשפחה בת שבעה ילדים, ומתואר כמי שהיה אח אהוב במיוחד. הוא גדל בבית חרדי, לזוג הורים שחזרו בתשובה עוד לפני שנולד והתגרשו לפני מספר שנים. שניהם גרים כיום בביתר עילית. נעמה גדולה ממנו בחמש שנים, ומיכל קטנה ממנו בשנתיים. כשהן מדברות עליו, קשה להתעלם מהקול שרועד, ובעיקר מההלם, שעדיין לא התחלף בהכרה אמיתית שיהודה באמת איננו, ובהשלמה עם מותו.

יהודה והאחות מיכל

כבר כנער, יהודה מתואר על ידי אחיותיו כטיפוס מאוד אמיתי, שהתמסר לחיפוש הפנימי האישי והעצמאי שלו. "בתור נער, יהודה למד בישיבה קטנה, אבל התקשה לשרוד במסגרות ואחרי תקופה עזב", מתארת נעמה. "אחרי שעזב את הישיבה, הוא היה מחובר לתוכנית לקידום נוער, עבר קורס כלשהו במחשבים, ועבד למשך תקופה במשרד הפנים, בתפקיד מסודר עם משכורת מכובדת שכל אחד היה רוצה. הוא אהב את החיים, היה טיפוס אנרגטי, אהב לרוץ ולקפוץ, לדבר עם אנשים. באיזשהו שלב הוא הרגיש שהוא לא מגשים את עצמו ולא מתחבר לתפקיד, והחליט לעזוב למרות כל הנוחות. הוא תמיד שאף להיות עצמאי ולצאת ממעגל הרדיפה אחרי פרנסה כשכיר. בסוף, הוא פתח עסק עצמאי של התקנת מצלמות אבטחה, ובתקופה האחרונה גר אצל אבא בבית שמש. היה להם קשר מאוד מיוחד".

במקביל, יהודה היה עסוק כל הזמן גם בהתפתחות הרוחנית שלו. "גם אחרי שעזב את הישיבה, הוא לא עזב את הקשר עם השם", אומרת נעמה. "תמיד היה עם כיפה ואמונה. כל שבת אהב ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום, לשיר שירי שבת וללמוד דברי תורה. לפעמים כשכבר קשה לשמור מצוות ויש דיסוננס פנימי, כביכול מחפשים איזה הצדקה חיצונית של שאלות שלא מוצאים להן תשובות, אבל הוא לא היה כזה. יהודה היה מאוד אמיתי, ותמיד נשאר מחובר".

יהודה הי''ד

"מאז הרצח שלו למדתי דווקא להודות"

הידיעה על מותו, כאמור, הגיעה רק בחלוף חמישה ימים מהמסיבה עצמה. במהלך ימים אלו עברו בני המשפחה טלטלה עמוקה – בין התקווה שהוא בחיים, לרמזים שהובילו לסיפור אחר לגמרי. "ביום שני באותו שבוע קיבלנו הקלטה של בחורה שהייתה איתו ברכב, ניצלה והגיעה לבית החולים 'שערי צדק'. רצינו מיד לדבר איתה ולשאול עליו, אבל היא סבלה מתסמינים של פוסט טראומה, התקשתה מאוד לדבר, והיה קשה לדובב אותה. בסוף, החברים של יהודה הצליחו, והוציאו הקלטה שבה היא מתארת שיהודה נהג ברכב של חבר, בו שהו שלושתם. בשלב כלשהו, התחילו לירות עליהם, ויהודה היה הראשון שנפגע. היא ראתה שהוא לא זז, אבל לא ידעה אם הוא מת. אחר כך ירו גם בחבר השני. היא הסתתרה מאחור וכיסתה את עצמה עם סוודר. בסוף היא ברחה מהחלון, חטפו אותה, והיא הצליחה לברוח.

"בהמשך, הודיעו לנו מהמשטרה שהיה איכון על הטלפון, ושהוא היה במרחק מהרכב. הייתה לנו תקווה שהוא הצליח לברוח, שאולי הוא באמת בחיים ומסתתר. ניסינו לעשות מה שאפשר כדי למצוא אותו. אבא שלי אפילו ירד לשטח וחיפש אותו בין השיחים, הסתובב שם וקרא לו בקולי קולות.

"היה שלב שהתקשרו מאיזשהו בית חולים שיש שם בחור שדומה לתמונה שלו. אבא ושלמה, אחד האחים, הלכו לנסות לזהות אם זה הוא, והתברר שלא. ביום רביעי דיברה איתנו עובדת סוציאלית, שדיברה עם אותה בחורה, והוסיפה פרטים ברורים על זה שירו בו באזור החזה ושעתיים שלמות הוא לא זז, והתחלנו קצת להבין... ביום חמישי העבירו לנו כבר הודעה ברורה שהוא נרצח. לקח זמן, כי היו מאות גופות לזהות לצערנו".

מה הזיכרון האחרון שיש לכן מיהודה?

"ביום שלישי של חול המועדסוכות חגגנו בריתה לתינוקת חדשה במשפחה", מספרת מיכל, "כמעט לא יצא לי לדבר איתו, הוא בדיוק חזר מאומן. הוא תיאר שהייתה לו שם חוויה רוחנית משמעותית, דיבר על רבי נחמן ועל משל האינדיק (התרנגול), וניסה להשפיע על בן הזוג שלי בכיוון של רוחניות ועומק. הייתה בו מין שלווה רוחנית כזאת. מדהים שכמה שכביכול הייתי יותר דתייה ממנו, הייתה לו כל הזמן תשוקה לדבר על דברים רוחניים".

"היו לי כל מיני זיכרונות קטנים וחמודים איתו בחג הסוכות", מוסיפה נעמה, "אבל יותר משמעותי מפגש אחד שהיה לנו בערב כיפור. הייתי אצל אבא שלי, בישלתי ארוחה מפסקת. הוא בא לאכול, ודיברנו. הוא תמיד מאוד פרגן לי על האוכל, ואמר דברי תורה על איך שהוא מגלה את יצר הרע מגיע כל פעם בתחפושת אחרת ומנער אותו ממנו. הוא עורר אותי מאוד, וחשבתי לעצמי כמה הוא מיוחד".

יש משהו שאפיין אותו, שאתן לוקחות ממנו?

"הוא היה מאוד ידידותי וחברותי", מתארת מיכל, "חבר של כולם, מאוד אהב להיפגש עם חברים. מסיבות ביטאו את החיבור שלו למפגש עם אנשים, אהבה, חום וקשר. היו לו גם שמחת חיים ועוצמות. החברים שלו קוראים לו 'אריה של אור', וגם הוא תמיד המשיל את עצמו לאריה, כי הרגיש עם המון עוצמות.

(צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

"בכלל, הוא היה טיפוס שנתן המון השראה לאחרים, טיפים לחיים, היה מאוד חיובי. קיבל דוחות וקנסות יותר מכולם במשפחה ותמיד היה אומר תודה, וככה גם הנחיל לאחרים. תמיד היה אומר 'זה לא ה-למה זה קורה לי, זה ה-איך אני מרים את עצמי מזה'. הייתה לו הרבה הודיה ואהבת ישראל. בטיול האחרון שלנו יחד, שמתי לב כמה הוא אהב לדבר עם כל אחד שפגש, החל מהשומר או הקופאית, תמיד ראה בכל אחד את הבנאדם שבו וידע להתחבר לכל אחד, אפילו לילדים קטנים. תמיד הקשיב להם בגובה העיניים ואהב אותם ללא גבול".

נעמה מוסיפה נדבך משמעותי: "הוציאו לעילוי נשמתו פוסטים ומגנטים של 'מזמור לתודה', כי הוא היה אומר עשר ולפעמים גם חמש עשרה פעם ביום 'מזמור לתודה', ומודה על כל דבר הכי קטן. זה היה יוצא דופן. יש למשל סרטון מפורסם שלו עם כמה חבר'ה באיזה נוף, שהוא מספר על כמה יפה שם וצועק להשם 'תודה על השפע הגדול'. הבת שלי, בת 8, רק אתמול נזכרה בזה ודיברה על כמה יהודה היה מתלהב וצועק על השפע. היכולת שהייתה לו לראות את הטוב בכל דבר הייתה מדהימה. להתמקד בטוב, להתרגש ממנו, לא לקחת אותו כמובן מאליו, ולחפש אותו בכל סיטואציה, להאמין שהוא תמיד שם. אני לוקחת ממנו כל הזמן את הדיבור על ההודיה שלו, כשמו כן הוא היה.

"למען האמת, פעם חשבתי שהודיה זה לא דבר אמיתי, אבל מאז הרצח שלו זה מאוד מלווה אותי כמסר מאוד גדול. אני חושבת שיהודה לא היה סתם איזה נאיבי שאומר תודה על כל דבר, אלא היה בו משהו פנימי שבאמת היה מחובר להודיה הזאת להשם, בלי ספקות. זה היה אמיתי גם כשהוא נתקע בשתיים בלילה עם האוטו בשיא הגשם, יצא מהאוטו וצעק 'תודה להשם על השפע'. אני משתדלת ללמוד ממנו, להתחבר למקום הזה, לזכור שאפשר להודות על כל מצב".

יש משהו שלא ידעתן עליו, וגיליתן דווקא אחרי מותו?

"לגמרי, וזה היה ממש מרגש", מספרת נעמה "באחד מימי השבעה נכנס אברך חרדי, שממש בכה. סיפר לנו שקוראים לו יהונתן ושהוא היה החברותא של יהודה חמש שנים, וישב ודיבר איתנו כמה שעות. הוא סיפר על ההיכרות ביניהם, שהייתה מאוד מעניינת ומקרית, על מסכת של חברות מופלאה ומפגשים שבחלק מהזמן היו ממש בתדירות יומיומית, ועל האהבה הגדולה והחיבור שהיו לו ללימוד תורה. הם למדו ביחד מסכת בבא קמא, רוב הזמן בבית של אותו אברך בגאולה, ואילו אנחנו לא הכרנו אותו ולא שמענו עליו קודם מעולם.

"הוא סיפר שפעם הם נסעו למעיין ביחד, וכשהגיעו יהונתן הבין שזה לא בשבילו כי היו שם בנים ובנות. יהודה לא ויתר, מצא מקום אחר והציע שישבו ללמוד גמרא. כל מי שעבר שם הסתכל עליהם בהלם: באמצע שומקום יושבים להם אברך חרדי, ובחור שזוף עם גופייה, שלומד ממש בריתחא ולא מעניין אותו בכלל מה קורה סביבו ומי רואה אותו, וזה היה קידוש השם מאוד גדול. יהונתן התבייש בהתחלה, אבל יהודה דחף שימשיכו, ופשוט שקע בלימוד. הסיפור הזה חזר על עצמו גם במקומות אחרים שהם נפגשו בהם, כמו ברחבת הכותל ובשוק מחנה יהודה. פחות הכרנו את הפן הזה בו, וזה היה ממש מרגש, אחר כך שמענו על זה גם מעוד מישהו. מטורף כמה אסור לשפוט אף אחד, וכמה אי אפשר בכלל להבין מה זה יהודי...".

לסיום, כשאני מנסה להבין איך נפרדים מאח אהוב, שהיה אישיות מיוחדת כל כך ונלקח באופן פתאומי כל כך, שתיהן שותקות לרגע ונאנחות. "זה קשה, לכל אחד מאיתנו במשפחה יש את הקושי שלו ואיפה שזה פוגש אותו", אומרת נעמה. "אבא שלי חווה את זה יותר קשה, הוא היה מאוד קשור ליהודה. מה שמאוד מנחם אותנו, זה קידוש השם שהוא לא מפסיק לעשות גם אחרי מותו. למשל, סרטון שלו שהופץ בכל העולם, שרואים אותו שר שם מכל הלב את 'אלוקיי נשמה'. הגיעו לאבא שלי שני בחורים עם ערמת מכתבים ענקית של יהודים מכל העולם, חלקם בכלל לא דתיים, שרצו להביע את רגשותיהם על הסרטון הזה. כולם תיארו כמה שזה קירב אותם לעצמם ולהשם, ושהוא ממש עשה שליחות גדולה במוות שלו. זה לא נתפס בכלל".

נעמה פייבלזון ומיכל בכר התראיינו לתוכנית "לא מובן מאליו" של מורן קורס. הריאיון המלא יפורסם בקרוב