יום הקדיש הכללי: על מה יהודים מסרו את נפשם בזמן חורבן?

במחנה הריכוז ברגן בלזן, כאשר יהודי נתפס עובר על חוקי המחנה – הוא היה עומד למשפט ראווה. את תפקידי השופטים, התובע והסניגור, ואף הקצרנית שרשמה כל מילה ממהלך המשפט – מילאו יהודים שניהלו, כביכול, את המשפט, ואף חרצו את דינו של הנאשם. לאחר מתן גזר הדין, הייתה ניתנת לנידון הזכות לפנות אל הקצין הגרמני האחראי ולבקש חנינה, והקצין, במחווה מזויפת של נדיבות לב רחומה, היה קוצב את עונשו לחצי ממה שהשיתו עליו השופטים היהודים. כך, באמצעי סדיסטי זה, ביקשו הגרמנים להוכיח לשוכני המחנה היהודים את עליונותה, כביכול, של המוסריות הגרמנית.

יונה עמנואל, ניצול מחנה ברגן בלזן, כתב בספרו "יסופר לדור" על תלאותיו בזמן השואה. באחד הפרקים הוא הביא את הסיפור הבא: בשלב מתקדם של מלחמת העולם השנייה, נתפסו בני משפחת עמנואל בידי הנאצים ונשלחו לברגן בלזן. יום אחד חלתה אחותו הקטנה, והיה צורך דחוף להכין עבורה אוכל חם. אימו השיגה מזון, אך כאשר הבעירה אש כדי לחמם אותו היא נתפסה בידי השומרים הנאצים. הבערת אש בשטח המחנה הייתה עבירה חמורה על פי הוראות הגרמנים, ובשל כך הוטל עליה לעמוד למשפט לפי הנוהל המוכר לשמצה של המחנה.

משפטה של עמנואל נקבע ליום שישי אחר הצהריים. ההצגה של המשפט המבוים, על כל שלביה, התנהלה על פי התוכנית המוכרת. לאחר שהשופטים פסקו את דינה, ציפו הנוכחים שהנידונה תמלא את חלקה בהצגה, ותתחנן לקצין הגרמני על מנת שיקל בעונשה. אך בניגוד למצופה, היא עמדה במקומה ולא פצתה את פיה. לאחר שחלפו מספר שניות, הבין הקצין הגרמני שהיהודייה המורשעת לא מתכוונת לשתף פעולה, והוא הורה בזעם לשלול ממנה את מנת הלחם למספר ימים. בתנאי הרעב הקשים ששררו במחנה, זה היה עונש שנחשב כמעט כמו גזר דין מוות.

כשחזרה עמנואל אל בני משפחתה, שאל יונה את אימו מדוע שתקה ולא ביקשה מהנאצי שיקל בעונשה, והיא הסבירה לו שבשעה שגזרו את דינה השמש כבר שקעה והשבת נכנסה. לכן, אילו הייתה מתחננת בפני הקצין הגרמני, היה על הקצרנית היהודייה לכתוב כל מילה שהייתה אומרת, ובכך הייתה מחללת את השבת. כדי למנוע זאת, היא העדיפה לשתוק ולהיענש בעונש קשה, ובלבד שיהודי לא יחלל את השבת.

מעשה הגבורה של עמנואל הותיר רושם עצום על בני משפחתה, וליווה אותם עוד שנים רבות. היא עצמה אומנם לא זכתה להינצל, ונספתה ימים ספורים לפני שכוחות הברית הגיעו לשחרר את אסירי המחנה, אולם חלק ממשפחתה שרד. יונה הגיע לירושלים, והקים בה משפחה מפוארת שממשיכה את המסורת של דביקות בקיום המצוות.  

חלפו לא מעט שנים מאז שהסיפור הזה התרחש, וגם זיכרון השואה האיומה ככלל התעמעם קצת. עד שהגיעו אירועי החודשים האחרונים, והחזירו אותנו בבת אחת אל המציאות הקשה והנוראה בה יהודים נרצחו בהמוניהם רק משום שהם יהודים.

בזמן האפל הזה, כאשר כמעט בכל יום אנו חוטפים מהלומה עם קבלת הידיעה ש"הותרו לפרסום" שמותיהם של חיילים נוספים שנהרגו – הכאב עצום והייאוש מאיים לבלוע אותנו. בזמן כזה צריך להתגבר על כל המחשבות הקודרות והקשיים, ולהיאחז בכל הכוח במסורת שלנו: שמירת מצוות ועשיית מעשים טובים.

ההיסטוריה היהודית העקובה מדם לימדה אותנו: העתיד שלנו כעם תלוי אך ורק בדבקות שלנו ביהדותנו. לא משנה כמה רע כעת, וכמה עוד יפגעו בנו – בסוף יהיה טוב. מה שיאפשר לנו להשתקם ולהרים חזרה את הראש זו רק האחיזה האיתנה שלנו בשרשרת שנבנתה מדורות של יהודים, שלא נכנעו לרדיפות ולרציחות ולמרות הכל נותרו דבקים בקיום המצוות.

הדבקות של עמנואל הי"ד בשמירת השבת היא לא רק אירוע הרואי היסטורי. בזכות התמסרותה, היא הפכה לדוגמה אישית והטביעה בילדיה ובדורות הבאים את ערך ההקרבה ומסירות הנפש למען שמירת היהדות. כך גם אנחנו נדרשים לעשות כעת – מול האירועים הנוראים שעוברים עלינו חשוב, עכשיו יותר מתמיד, להתמסר ככל הניתן לשמירת המצוות. בכך נחזק בקרב הדורות הבאים את הידיעה והתקווה, כי לא משנה מה שקרה, ומה שהלוואי ולא יקרה – נצח ישראל לא ישקר, ועם ישראל חי ויחיה לעולם.