נכדתו של החטוף: "כל יום של סבא בשבי יכול להיות האחרון"

יורם מצגר בן ה-80 מחכה 75 ימים לשחרורו מהשבי בעזה. שלשום (שני) פרסם חמאס סרטון שלו מהשבי, יחד עם החטופים חיים פרי ועמירם קופר. 

"מנחם אותי לראות אותו אבל זו גם תמונה קשה והוא לא נראה טוב", אמרה נכדתו עומר מצגר (19), ששרדה את הטבח בניר עוז, לחדשות 12. "בכל מקרה סרטון התעמולה הזה לא משנה כלום, ואפילו מחזק את מה שאנחנו זועקים כבר חודשיים - הממשלה צריכה ליזום עסקה ולהחזיר אותם הביתה עכשיו".

יורם נחטף מביתו עם אשתו תמר מצגר (78), ששוחררה בפעימה החמישית. "סבא שלי כבר בן 80, חולה סוכרת וזקוק לתרופות שלו", כתבה עומר בעמוד הפייסבוק שלה, "וכמוהו רבים אחרים חלקם מבוגרים וחלקם פצועים, לא יכולים להישאר עוד בשבי. כל יום הוא הימור, כל יום יכול להיות האחרון. הם מוחזקים כמעט ללא אוכל, עם מים לא ראויים לשתייה ובלי אור. סבא שלי לא יודע אפילו שיצאנו בבטחה מהקיבוץ. הוא בטח יושב בגוב האריות הזה ומשתגע מדאגה לחייו ולחיינו".

עומר גרה עם משפחתה במושב תלמי יפה, ליד אשקלון. היא בילתה סוף שבוע אצל דודיה בקיבוץ ניר עוז, בו גרים גם הסבא והסבתא. בלילה שלפני המתקפה ישנה עם בת דודתה בממ"ד, וכשהחלו האזעקות הצטרפו גם האח הקטן דניאל והדודים, ניר ואולה. "היו פעמים שישנתי גם אצל סבא וסבתא שלי, במזל הפעם לא ישנתי שם", אומרת עומר.

ומה קרה כששמעו על חדירת המחבלים? "היו הרבה מחשבות, הנחות למה שקורה סביבנו אבל לא תיארתי לעצמי משהו בסדר גודל כזה. דוד שלי סגר את החלון והטלוויזיה ואמר לנו להיות בשקט. הוא ואשתו לקחו תיק של בת דודה שלי, ואולה לבשה את הרצועה שלו כמו חגורה ונשענה על הדלת כדי להפעיל משקל על הידית, שלא תיפתח. שמענו קולות מבחוץ וכיבינו את האור. כל הזמן היו בומים ואזעקות. ניסיתי בעצמי לא להילחץ ודרך הטלפון להרגיע את המשפחה והחברים. הייתי במוד משימתי".

בתשע בבוקר שמעו בני המשפחה קולות מהבית והבינו שמחבלים נכנסו. "אני ובני הדודים שלי נכנסו מתחת למיטה, שהייתה חשופה לגמרי, והדודים שלי עדיין החזיקו את הדלת. למרות שידעתי שזה לא עוזר, זה הרגיע קצת את החרדה", תיארה עומר את הרגעים הקשים. "פתאום שמענו זכוכית מתנפצת וצעדים מבחוץ, מסתבר שהם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד מספר פעמים ולבסוף, למזלנו, ויתרו והלכו. זה היה רגע אמיתי של פחד".

אחרי 10 שעות עומר ובני משפחתה חולצו, אבל היא לא ידעה שסבא וסבתא שלה נחטפו. לקראת השעה 16:00 צה"ל החל לפנות פצועים. "הם צעקו את שם המשפחה שלנו כדי שנדע שזה הם. הבית היה מרוסק, הם גנבו מה שרצו וכל השאר הרסו. ניסיתי לעזור לבת דודה שלי מהר לארוז תיק, ודודה שלי לקחה קצת אוכל מהמקרר שיהיה לנו. אז הגיעו אלינו עוד תושבים מהשכונה מסביב, מפויחים, מבוהלים בוכים, ילדים בני 10. זה היה הלם בשבילי". הם הובלו לחמ"ל מאולתר ונאלצו להעביר שם את הלילה. ביום ראשון בערב הם פונו מהעוטף. "את דוד שלי לא ראינו כמעט בכלל אחרי שיצאנו מהממ"ד, הוא עזר לצה"ל למפות את הקיבוץ ולעזור בחילוץ אנשים. אבל אני לא אשכח את המשפט שדוד שלי אמר לי כשהתראינו לראשונה, הוא אמר לי 'אל תהיי אופטימית לגבי סבא וסבתא' והלך".

רק אחרי שבוע היא הבינה שהם בשבי. תמי מצגר, סבתה של עומר, חזרה בפעימה החמישית. "סבא הוא בן אדם נפלא, תמיד יש לו מה לספר, הנכדים שלו זה הגאווה שלו. כשהמשפחה מגיעה הוא זורח - הוא הכי שמח", אמרה עומר. הקלטתי שיר בגיל 10 והוא שם את זה כצלצול שלו ומאוד התקרבנו. אני בטוחה שהוא חזק, אבל אחרי שסבתא חזרה המחשבה שהוא לבד מפחידה אותי. כשסבתא חזרה היא סיפרה שהם חשבו שם ביחד על זה שהם לא יודעים אם הספקתי לחזור הביתה או שאני ובת דודה שלי נסענו לים ואולי תפסו אותנו מחבלים. המחשבה על זה הלחיצה אותם. סבא שלי כבר בן 80, חולה סוכרת וזקוק לתרופות שלו. אסור לשכוח שמה שהם עוברים עכשיו שם זה גיהנום ומחזיקים בהם האויבים הכי קשים שלנו. והחטופים נעלמים כל יום. הזמן הזה הוא קריטי, אני רואה את השעון בכיכר החטופים בתל אביב, ונשבר לי הלב. סבא שלי תקוע בבור, זה לא נתפס. הגיע הזמן שניזום צעדים ונחזיר אותם".