אפרת צור: "זוגות חושבים שלוותר זה הפתרון, ולא מבינים שזו בעצמה הבעיה"

אפרת צור הייתה צעירה בתחילת נישואיה, כשהתחילה להרגיש שאתגר הזוגיות והנישואין קצת גדול עליה. "אנחנו חיים בעולם שבו לא מדברים מבחוץ על הרגעים הקשים של הזוגיות, של מריבות, פער, כעס וחוסר הסכמה, שכל אחד בטוח שזה קורה רק אצלו, ואז זה מרגיש נורא בודד, וזה גם לא נכון", היא אומרת. "הרגשתי שאני מתמודדת עם נושאים שפשוט לא מדוברים, והבנתי שאני לא מבינה את הדבר הזה וצריכה ללמוד אותו לעומק ולקבל כלים, אז התחלתי ללמוד הדרכת כלות".

במקביל הפכה צור עם השנים לאחות בכירה, והתמחתה בטיפול בנשים עם סיבוכי היריון, כשברקע המשיכה ללמוד כל הזמן נושאים נוספים שקשורים לזוגיות, הלכה ורפואה. "באיזשהו שלב בעלי שאל אותי למה אני שומרת את הידע הזה רק לעצמי, ולא מלמדת אותו גם נשים אחרות. שנה שלמה השאלה הזאת הדהדה בי, ובהזדמנויות שונות הוא חזר ודיבר איתי על זה, כמה הידע הזה יכול ממש להציל בתים ולעזור לזוגות, וכמה זו שליחות. באיזשהו שלב, הייתי צריכה לחזור לעבודה בבית החולים מחופשת לידה, ובפנים הרגשתי שמשהו באמת לא מדויק עבורי בעשייה הנוכחית שלי". בני הזוג החליטו לקחת צ'אנס וללכת עם החזון: הם צילמו קורס אינטרנטי שלם ראשון, שבו לימדה צור על זוגיות בעומק ובפתיחות, מתוך הידע שצברה.

"שם גם התחיל המסע שלי, של לא רק ללמוד וללמוד בשביל עצמי" היא מתארת. "עד היום אני לא מצטערת על הבחירה שעשיתי, אפילו שבטבע שלי אני לא אוהבת להראות את עצמי ולעמוד מול קהל גדול. יצאתי לדרך שכל הזמן ביקשה ממני לפרוץ לא מעט אזורי אי נוחות, אבל הבנתי כמה זה משמעותי וחשוב".

בשלב כלשהו, נתקלה צור לראשונה בכתביו של ד"ר דיוויד סנארש, פסיכולוג יהודי אמריקאי, אותו היא מתארת כ"אדם גדול שלא מספיק התפרסם". דרכו, הכירה לראשונה את מושג המובחנות, ששינה את חייה ואת התפיסה שלה לגבי זוגיות בכלל, מקצה לקצה.

בואי נתחיל מהבסיס, מהי בעצם מובחנות בכלל?

"מובחנות היא היכולת שלי להישאר אני ולהביא את עצמי בתוך הקשר, והיכולת גם של הצד השני, ואפילו לשמוח, כשיש פער מובנה בתוך הזוגיות. זה יפה שכשאני עם עצמי, אני יכולה להגיד 'אני מבטאת את עצמי בעולם'. אבל יכול להיות שיש פער עצום כשאני בתוך זוגיות, ושם, איך שאני פוגשת את בן הזוג – הכל מתמוטט, אני ישר נעלבת ונסגרת. הבעיה מתחילה כשאת מגדלת את עצמך, אבל לא בתוך הקשר. מובחנות נבחנת בתוך מפגש עם השני, כי זוגיות מביאה אנשים לקצה שלהם, כי היא מפגישה אותם עם הקצה שלהם, עם שוני, עם פער, וכשאתה מתקרב – אתה מאוד חשוף. אנשים מוצאים בתוכם ואצל בן הזוג התנהגויות שהם לא רגילים לפגוש, וחושבים שזה רק הם, וזה לא נכון. לא רק להם יש את הפערים האלה.

"למשל: אישה מופנמת שהבעל שלה אוהב רעש וחברים, ואוהב לארח. והיא רק רוצה לא להזמין ולהיות בארבע אמות שלה, בשקט שלה. אם האישה הזאת כל הזמן תרצה שקט ושלווה בבית ושלא יהיו קונפליקטים – היא תצטרך או לוותר על עצמה, או להתנתק ולכעוס ולקחת את הצד השני ההפוך מבעלה ולהתרחק.

"המובחנות אומרת: תביאי את זה מולו ותישארי מחוברת אליו למרות הפער. תבטאי את מה שאת מרגישה, תגידי לו: 'אתה יודע, ממש קשה לי, ואני רוצה להיות מחוברת אליך בתוך הפער הזה. אני לא מפחדת שתשכנע אותי או תבלע אותי עם הרצונות שלך, כי אני חזקה'. כלומר, כשאני גם מחוברת לעצמי וגם מחוברת לשני, עם עמוד שדרה גמיש ויציב – אז מתחילה אינטימיות. ואז זה משפיע גם עליו. פתאום הוא לומד להכיר את התנועה הזאת שלך, הנפרדת, החזקה, שמספרת מי את".

"הגילוי של המושג הזה הייתה מהפכה עבורי", מתארת אפרת, "כי עד אז חשבתי שצריך רק לוותר ולהימנע ממריבות, ואז הבנתי שאם באמת אכפת לך ממישהו – אתה תביא את עצמך באמת ולא תרצה לטשטש ולרַצות אותו. להיפך, אם את חושבת אחרת, תעזי להביא את עצמך וליצור מה שהוא מכנה כ'אינטימיות מרירה', והיא לא פחות חשובה מאינטימיות מתוקה. 'אני מעיזה להגיד שאני לא חושבת כמוך, וזה לא פחות אוהב ואכפתי וקשור לשני מאשר אני אוהב אותך, ואם לא יותר אפילו'.

"יותר מזה, ד"ר סנארש מדבר על לא לרַצות, כי אז את מוותרת על עצמך ועל הקשר. אם את לא מביאה את עצמך – את מוותרת על להגיד 'אני רוצה שנהיה קשורים, ושכל אחד מאיתנו יביא את עצמו, ואנחנו נתמודד עם מה שנביא, אני יכולה להתמודד עם המרירות והכעס, והשוני'. וככל שהשנים עוברות, בני זוג שמתמידים באינטימיות מרירה מסוגלים להיות גמישים יותר, להיות בשוני גדול יותר ועדיין להיות בקשר, והם גדלים. זו יציבות עם גמישות".

אבל מה עם זוג בתחילת דרכו? האם כל אחד צריך 'להשפריץ' את השוני שלו מהאחר? יש בזה סכנה, לא? צריך הרי קודם איזשהו בסיס עמוק של קרבה כדי לשאת שוני

"מובחנות היא לא הפגנתית בשום צורה. היציבות שאני מדברת עליה היא מאוד גמישה, אני לא 'מקיאה את עצמי' עליך ותתמודד, אלא אומרת במילים אחרות: 'זו אני, תן לי יד', אפילו במובן הרגשי. אני מראה את עצמי בשביל הקשר.

"אם אנחנו מסתכלים על זוג טרי, יש את שלב החיזור, ההתאהבות והסימביוזה, שיש לזה זמן ואופי אחר וקצב אחר, שזה שלב שאורך בין שנתיים לחמש שנים. אבל צריך לדעת שמתחילים סדקים מהיום הראשון שזוג ביחד. ושם אנחנו צריכים להביא את עצמנו לאט לאט ובעדינות, כי אנחנו עדיין בתוך שלב הסימביוזה. מאוד אכפת לי מה בן הזוג שלי ירגיש, אבל יש סדקים של התבגרות, שאנחנו עוברים לקשר בוגר יותר, שיכול גם להכיל יותר שוני ופער בינינו בלי להתפרק. שאתה למשל שמח – ואני לא, וזה בסדר. ואתה עצוב – ואני לא, אבל אני איתך, אנחנו לא אותו בנאדם, וזה בסדר.

"כל עבודה מתאימה לשלב של הקשר. צריך להבין כל זוג באיזה שלב הוא נמצא. אם הם יצאו משלב הסימביוזה, והם עדיין לא מצליחים להיות עצמאיים – הם יתחילו לרַצות אחד את השנייה או להתרחק. בעוד שבקשר שיש בו רמה גבוהה של מובחנות, אני יכולה להיות עם הצד השני והוא יגיד משהו שאני לא אוהבת, ובאומץ רב אני לא מרַצה ולא מתנתקת ממנו. יש משפט חזק שאני דוגלת בו: 'אהבה זה לחזקים'. אני מסכימה לראות את החשיפה שלו בפניי, ואני אומרת לו שזה קשה לי, ולמרות זאת אני מסכימה להיות שם. זה מעבר טבעי בין הסימביוזה לקשר זוגי בריא. זה היופי, לחיות עם הפער בינינו ועדיין להיות קשורים, וזו המובחנות שאליה אנחנו רוצים להגיע".

אבל בשטח הפרקטי: איך עושים את זה כשלשני בני זוג יש דעות שונות? את אומרת שלא יוותרו על עצמם, אבל הם יהיו חייבים לוותר ולהקריב כדי לשאת את הפער והשוני שביניהם ולהצליח לחיות יחד, לא?

"קודם כל, כשבני זוג מובחנים – אין פתרון טכני ברור לכל סיטואציה, הם יצטרכו כל פעם למצוא פתרון מחדש. אם אני בעמדה שאני מוותרת על עצמי או מתנתקת, כי אני לא מסוגלת לשאת את השוני ממה שמצפים ממני – אז אין פה מובחנות. כשבני זוג מחוברים ויש מובחנות – זה ייראה אחרת. לא בטוח שמה שהם ירצו יקרה, אבל הם לא ירגישו שוויתרו, אלא שקרה פה משהו חדש ושהם קשורים מאוד, הייתה פה אינטימיות מאוד גדולה בין בני הזוג שיכולה להתבטא בכל מיני דרכים. יכול להיות שפעם הם יתווכחו נורא על הפער ביניהם, אבל השאלה תמיד תהיה: מאיזו עמדה הם מתווכחים? האם ממקום של ויתור וריצוי, או שהם הצליחו להביא את עצמם ולא ויתרו גם על הצד השני שיביא את עצמו?".

ועדיין, יש רגעים רגישים שלא תביאי את עצמך? שתבחרי לשתוק או לוותר?

"היופי במובחנות זה שהיא קשובה מאוד למציאות. אם אני נמצאת מול בן הזוג שלי, וממש קשה לו כרגע, וממש בא לי להגיד משהו, ואני מבינה שזה לא הרגע הנכון לכך – אז אני לא מוותרת על עצמי, אלא גמישה עם המציאות ויכולה לבטא את זה גם בהמשך. ואז אני לא ויתרתי לו כקורבן, אלא אמצא את הזמן הנכון להגיד את הדברים בהמשך, מתוך כבוד לקשר".

האם יש בכל זאת פערים חריפים מדי, שגם רמת מובחנות גבוהה בין בני זוג לא יכולה לשאת?

"זה גם תלוי בעמדה של כל אחד מבני הזוג לגבי הנושא של הפער, יש פער מסוים שיכול להיראות חריף אצל זוג ספציפי ואצל זוג אחר לא, או שהתפיסה שלהם תהיה שונה. וזה גם תלוי בעמדה הנפשית ובמוכנות שלהם להתבגר בתוך הקשר ולהגיד 'אני רוצה את הקשר הזה עם הפער. אנחנו שונים, ואני עדיין רוצה את זה'. צריך את ברית השותפות של שני הצדדים. בסוף, אם יש להם את ה'למה' של הקשר הם יוכלו לשאת בהרבה פערים, אפילו פערים קשים, ועדיין יהיו ביחד באש ובמים, וירצו לחיות אחד עם השני ולא אחד ליד השני, ויצליחו לחיות עם הפער הזה, עם קונפליקטים, ולעבור דרך זה. זוגות שמוכנים לא לטשטש את הפער, לעבור דרכו ולהסתכל לו בעיניים, ולנצל את המתח כמתח חיובי, לחברות ואינטימיות עמוקה לאורך שנים – זה הדלק שלהם".

מושג חשוב נוסף שאפרת מדברת עליו הוא מושג האינטימיות. "לפי ד"ר סנארש, אינטימיות היא היכולת לחשוף משהו מתוכי בנוכחות האחר. מדובר רק ברגע החשיפה שהאדם בחר לחשוף בפני השני, ואנחנו לא עסוקים כרגע באיך הוא יגיב: האם יצחק עליי? יתנתק ממני?, ככל שאדם יותר מובחן – הוא יכול יותר להעז לעשות אינטימיות בתוך הקשר ולחשוף את עצמו כלפי הצד השני. אם אני אומרת שאני רוצה לעבוד על הזוגיות שלנו ולעשות יותר אינטימיות ולקבל גם יותר אינטימיות מהצד השני – אני שמה את עצמי בעמדה שבן הזוג שלו חושף את עצמו בפניי. לא תמיד זה יהיה נעים, קל או כיף, אבל אני בוחרת בזה, כי אני רוצה לראות את מה שיש בתוך השני. צריך לייקר גם רגעים של 'אינטימיות מרירה'. אומנם מבחוץ זה נראה רע ומריר ואני מרגישה שכואב לי, אבל אני מייקרת את הרגע הזה, כי הוא בחר ברגע הזה להראות את הכעס או הכאב שלו, ואת זה שהוא רוצה משהו והוא לא מקבל. זו זכות עבורי, ולא הייתי מחליפה את זה בשום רגע אחר, גם רגע נחמד יותר, כי החשיפה היא מה שמחבר בינינו".

בכלל, אפשר לומר שהשפה והעומק של זוגיות בעשורים האחרונים השתנו, נכון? פעם בעל ואישה חיו אחד ליד השנייה, או במעמדות אחרים, ופחות היו להם הכלים או המודעות להכיל שונות. מובחנות היא מושג חדש יחסית במובן הזה, את מסכימה עם זה?

"מאוד. מובחנות עומדת בסתירה לכל מה שאנחנו מפנימים מגיל אפס בלי מילים, שאנחנו יונקים דרך האוויר, ספרות, שירים. הרבה מהחוקרים מדברים על קשרים סימביוטיים, ותרבותית גם כל השירים שיש מציירים ככה אהבה: 'בלעדייך אני חצי' וכאלה. המובחנות מדברת על קשר יותר בוגר, עמוק וחיוני. אנחנו חיים אחד עם השני, ולא אחד ליד השני. לא מוותרים על האחר ועל השוני שלו, אבל כל אחד גם עומד על רגליו, מרגיע את עצמו, ויש לו חיים משלו".

ומה למשל עם מקרים קריטיים ששני אנשים לא תמימי דעים לגביהם לצורך חיים משותפים?

"צריך לדעת שהיכולת שלי לשלוט על השני מאוד מוגבלת. נכון, זה כואב, הייתי רוצה שהוא יעשה מה שאני רוצה כפי שאני מבינה ורוצה, יש פה סכנה של פגיעות כי הוא יכול לעשות דברים שמאוד שונים ממני. אבל ההבנה שאני אדם שונה, אחר, עם דעה משלי, עם בחירה, ואני לא יכולה להשתלט עליו, היא משמעותית. זה לא אומר שאני לא יכולה להביע את חוסר האונים שלי מולו לגבי מהות הפער בינינו, אני יכולה להציב את הגבולות שלי ולהגיד שזה קשה לי ואני בוחרת אחרת, ולהבין ביחד איתו מחדש איך אנחנו יכולים להיות עדיין קשורים למרות הפערים שלנו. כי בסוף אני קשורה בו, והוא בי, ואלה המקומות של 'אהבה זה לחזקים'. על זה לא מדברים איתנו מספיק, לצערי".

אפרת צור התראיינה לתוכנית של מורן קורס "לא מובן מאליו". הריאיון המלא יתפרסם בקרוב