הנופלים, החטופים והבכי של עשרה בטבת: הרבנית ימימה מזרחי מכינה אותנו לצום

בכל ניחום אבלים שאני מגיעה אליו, 

אני שואלת רק שאלה אחת: 

איזה ספרים היו לו על השולחן? 

ומספרים לי, ופתאום אני מבינה מה זה אומר 

"הצבא המוסרי ביותר בעולם": 

ספרי מוסר, ספרי לימוד. 

אני כל הזמן חושבת על הביטוי של חז"ל, 

הַסַּיִּף וְהַסֵּפֶר, יָרְדוּ כְּרוּכִים מִן הַשָּׁמַיִם.

הסייף, חרבות הברזל, יורד עם כל כך הרבה ספרים 

וכל כך הרבה רוחניות וכל כך הרבה קדושה. 

וכשנשים קוברות גברים, הן קוברות ספרים. 

איך בכתה השבוע הדס לוינשטרן, 

אלמנתו של אלישע הי"ד 

שהיא מאוד גיבורה, היא לא בוכה בכלל, 

וכשהיא אמרה לי – עם מי אני אלמד? 

באוזני מי אני אתפעל מאיזשהו מדרש? 

חשבתי: איזה בכי מוצדק, 

בכי על הלימוד המשותף הזה, היפה הזה. 

אנחנו נבכה השבוע.

נבכה המון בעשרה בטבת, 

הצום שהמצווה שלו היא בכי. 

ופרשת השבוע, "ויגש",  

היא הפרשה הכי בוכה בכל התורה: 

כשרואה יוסף את האחים שלו, 

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ.

כשמביאים אליו את בנימין, 

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת.

כשהם נפגשים – 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי.

בפעם הרביעית: 

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, 

וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם.

בפעם החמישית הוא פוגש את אבא שלו, 

וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו.

וכשאבא שלו מת, 

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ.

ואחרי שאבא שלו מת, האחים שלו פוחדים: 

אמאל'ה הוא יהרוג אותנו. 

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם 

וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף... 

וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

כמה בכי יש בפרשה הזאת, נהרות.

על מה בוכים בעשרה בטבת?

זה הצום הקשה ביותר, יאמר הגאון מווילנה.

יותר משבעה עשרה בתמוז ויותר מתשעה באב. 

אם יחול תשעה באב ביום שישי או בשבת, 

אם יחול 17 בתמוז ביום שישי או בשבת, 

הצום יידחה. 

ואילו עשרה בטבת, גם אם יחול בשבת 

הוא לא יזוז ממקומו. 

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, אומר הקב"ה ליחזקאל. 

זה חייב לקרות בעשרה בטבת, 

בדיוק מאה ימים מראש השנה

ולא לזוז משם – למה? 

כי יש פוגרומים שאירעו בשבת

והדבר היחיד שיתקן אותם זה כשנצום בשבת.

והשנה, הצום של עשרה בטבת זולג אל תוך השבת!

הצום יוצא בשעה חמש ואנחנו מדליקות נרות הרבה לפני. 

אנחנו נדליק את נרות השבת חלושות ועייפות 

ומתפללות, עם דמעות. 

מה קרה ביום הזה,

שרק הצום הזה לא יזוז ממקומו? 

אנחנו בספר מלכים ב': 

בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,

הוּא וְכָל חֵילוֹ,

וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.

דָּיֵק – זו חומה.

דָּיֵק זה "נא לדייק ביום הזה. מפני שאסור לפספס אותו!" 

זה יותר חזק מ-17 בתמוז ויותר מתשעה באב

ושוב: למה? מה קרה בעשרה בטבת? 

מה העניין הזה של החומה? 

.

בנינו חומה, כי חומה היא הגנה. 

והיינו בטוחים שהיא תשמור עלינו, בירושלים של אז. 

והיא, החומה הזו עצמה, חנקה אותנו ברעב ובצמא. 

.

והמיגונית! וואי, איך רצו למיגונית באותה שבת 

והמיגונית עצמה היתה מלכודת המוות הכי גדולה 

שהיתה אי פעם. 

וכמה ימים הם התאמצו כדי לברוח מהמחילות. 

כדי למצוא בד של סדין לבן. 

כדי למצוא תבלין שהם יטבלו ברוק של עצמם 

ויכתבו: "הצילו" 

ויכתבו: "שלושה חטופים" 

ויכתבו: "SOS". 

הנביא קורא לזה אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק,

זו כתובת על הקיר. 

והם רואים שלושה חיילים. שלושה מלאכים. 

הנה באו להציל אותנו, אין מצב שיירו בנו עכשיו, 

אנחנו מוגנים!

ולא. 

זה עשרה בטבת. 

עשרה בטבת זו הטעות הענקית, 

זו ההתהפכות של מה שחשבת שהוא טוב

וזה מתהפך עליך. 

זה מה שקוראים לו חז"ל "אובדן העצה הטובה". 

על זה אנחנו מבקשים בעשרה בטבת.