החטופה משחזרת: "הם שאלו 'איפה הצבא שלך? הלך לישון?' מתתי מפחד"

מירב טל ובעלה יאיר (יאיא) היו בין הזוגות שתועדו כשהם נחטפים ב-7 באוקטובר. הסרטון הערוך תיעד מבט חסר אונים של מירב כשמחבל אוחז בה, ומוביל אותה אל רצועת עזה. מאוחר יותר היא נשמעה בהודעות קוליות שוברות לב ששלחה למשפחתה. 

בראיון לאיתי אנג'ל בתכנית "עובדה" סיפרה מירב איך שרדה 53 ימים בשבי כשבעלה נותר מאחור.

מירב ויאיר הקימו פרק ב' בחייהם, כשכל אחד הגיע עם ילדים משלו. באותה שבת הם ערכו קידוש בבית יחד עם ילדיו של יאיר - שיר, אור ויגיל.

בבוקר קם הזוג לאזעקות ולדיווחים על חדירת מחבלים. "הלכתי והבאתי סכין גדולה מהמטבח", היא אמרה. "יאיא צחק עלי. ואז שמענו יריות והתחלתי קצת לבכות. אז הוא אמר לי 'מה פתאום, זה הנגמ"ש שלנו'. הוא רץ החוצה לעזור. אחרי 15 שניות הוא חוזר, והוא צועק לי 'תישארי בממ"ד, כל הקיבוץ מפוצץ מחבלים'".

בזמן שיאיא רץ לממ"ד, המחבלים רצו אחריו. בעודם בממ"ד, הטלפון שלו צלצל. "הם שמעו את הצלצול. ניתקנו מהר", היא מספרת. המחבלים הסתערו על הממ"ד, ותיעדו הכול. יאיא אחז בדלת הממ"ד, אבל הכדורים חדרו והוא נפצע.

"פתאום שומעים 'בום' מטורף. לא ראיתי כלום. ראיתי עשן. נשכבנו שנינו על הרצפה. הרגשתי שאני נשרפת בגוף והחזקנו ידיים ואמרתי לו (ליאיא) 'תשחק אותה מת'", סיפרה על הרגעים ההם. "הם מרימים אותי, ואני ממשיכה לשחק אותה מתה". אבל מירב הבינה שהמחבלים מזהים שהיא בחיים. "אני ביקשתי ממנו, בבקשה, אני אימא לילדים".

יאיא הפצוע הראה את הפציעות שלו למחבלים. "אני צועקת לו: 'אל תתנגד להם', והוא צועק לי 'אני עומד למות'. וככה הפרידו בינינו".

בתוך הרכב אליו הועברה היא פגשה את עדה שגיא, חברת הקיבוץ בת ה-75. לאורך 53 הימים הבאים הן הפכו ל"אחיות לשבי".

"כשהגענו לשם, (המחבלים) אמרו לי 'מה זה? איפה הצבא? ישן? הלך לישון? זה היה כישלון שהתביישתי בו. הם שאלו: 'איפה הצבא?' ואני לא יודעת מה להגיד. אתה מת מפחד. אני בכלל לא קולטת שזה קורה. וגם, כשהכניסו אותי לאיזה מקום, הייתי בטוחה שהצבא תיכף בא לקחת אותי. אין מצלמות או משהו? כאילו, זאת אני, רואים שזאת אני. הייתי בטוחה, יום-יומיים, שולפים אותי. בהתחלה הכול היה. יש מים לשתייה, מים מהברז, אחרי שבועיים כבר לא היה מים".

במהלך אותם ימים היא הועברה למעין מחסן. "היה לנו מן כיסא ללא משענת שהיו לו 36 משבצות והיא (עדה) סידרה את זה יפה כזה שאנחנו באנו בשביעי. ככה ידענו תאריכים, ימים, הכול. ועדה הייתה המחשב. הם היו שואלים אותנו אפילו מה התאריך היום", סיפרה. "ידעתי להוציא את המיטב מהמצב שאני נמצאת בו, יותר לרכוש אמון, להראות שאני סומכת. שאם אתה הולך אני מפחדת, אני שמחה שאתה פה. דברים כאלה. אתה רוכש אמון לאט-לאט. באיזשהו שלב, הסכימו לנו לשמוע קצת רדיו, שזה אחרי הרבה זמן, ואני לא שומעת מילה על החטופים. הייתי ממש נכנסת מתחת לשמיכה, ומתחילה לרעוד. חלמתי שאני בשתי מיטות ואחותי הקטנה שוכבת לידי. ואני שומעת צעדים הולכים על חצץ. ואז באים ארבעה. אני שמעתי את הצעדים, זה עושה רעש. ואני בפחד אימה. כשלפעמים הייתה מתחילה להתנמנם הייתי מרגישה שתופסים אותי, ואני נחנקת, כאילו אין לי אוויר. מתוך שינה צעקתי. הייתי מדברת מתוך שינה. נשברת ובוכה. ואומרת בעברית 'אני משתגעת! תוציאו אותי מפה'. אני מרגישה שאני משתגעת. אני רוצה לצעוק.

"בוא תשב בבית שלך, בלי פחד ואל תצא 53 יום. ולא רק אל תצא, אני אביא לך את האוכל, אני אדאג לך כשתרצה ללכת לשירותים, תדפוק בדלת לפני שאתה רוצה. אני מחליטה עליך רק. איך זה? וגם לא בטוח שאני אשאיר אותך באותו בית, ואני אספר לך שמדינת ישראל שהיא לא כזאת לחוצה עליך ופתאום אתה שומע הפגזות. סתם תפחד רק אבל לא תמות. בוא אני אבטיח לך שלא תמות ונראה איך תרגיש".

יום אחד, יגיל הועבר לאותו מסתור שבו היתה שבויה מירב. "הוא פתאום צועק 'מאיו, מאיו!', וזה היה סרט. התפרקתי. התחבקנו. הוא סיפר לי בחמש דקות הכול. נתתי לו את המקום שאני ישנתי בו, וכל הלילה אנחנו מסתכלים אחד על השני. זה היה קשה". למחרת יגיל השתחרר, יחד עם אחיו אור, כשמירב ועדה עדיין שם. כעבור מספר ימים, גם היא חזרה הביתה.

יאיא נותר בשבי, וכעת היא מחכה לו: "זה עוד לא נגמר. חזרנו אנחנו, אבל יש עוד מישהו שחסר בחוליה", היא מסכמת. "ברגע שאתה יודע מה זה להיות שם...אני אומרת אולי, הוא קצת צוחק איתם, מדבר ערבית. אבל אני כל הזמן זוכרת את הפציעה. היא לא הייתה קלה. אם טיפלו בו או לא, אנחנו לא יודעים. אז זה עדיין לחיות בפחד הזה".