סיון רהב מאיר: שלוש מילים, בין חושך לאור

הנה שלוש מילים שיכולות אולי לתת תקווה מול הבשורות הקשות, בין היתר על שלושה חטופים שנהרגו מירי כוחותינו.

אלה שלוש מילים שחכמינו מתארים בהן את פרשת השבוע, ואת כל ההיסטוריה: “קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ". לכל חושך – יש קץ, יש סוף. תקופות קשות נגמרות. הן לא נמשכות לנצח.

בפרשת מקץ קראנו על יוסף, שהיה במצב הקשה ביותר. האחים שלו מכרו אותו ונטשו אותו ואז הוא הפך לאסיר במצרים. אבוד לגמרי. לכאורה, אין שום סיכוי. ופתאום, ברגע, הוא יצא מהבור אל האור. הנסיבות השתנו בשנייה, דברים טובים ומפתיעים קרו, וכגודל התהום שממנה הגיע – כך הייתה הפסגה שאליה הוא טיפס.

המלך פרעה קרא לו, התייעץ איתו ומינה אותו לתפקיד חשוב. לאורך כל התקופה הקשה יוסף לא התייאש, הוא התפלל ופעל ועשה, ובסוף זה נגמר, והוא עלה לרמות חדשות.

לזכרם.

"קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ".

בתפילה לקץ החושך.

שנזכה לצאת מהבור אל האור.

דווקא בגלל המצב, על השבת בתל אביב

שבת בתל אביב, עם ניצולי הנובה ועם מפונים. מאז פרוץ המלחמה, קהילת נווה צדק של הרב צבי הורוביץ ורעייתו ריבי, מארחת בכל שבת מפונים מגבול הצפון והדרום וגם ניצולים של המסיבה. אנשים טובים תורמים את הסעודות ואת האירוח, ובשבוע שעבר ביקש הרב הורוביץ שנצטרף אליהם כדי לדבר שם ולראות מקרוב. הנה קצת ממה שראינו:

* הצעירים שהיו בנובה לא מפסיקים לשיר. וגם לבכות, כמובן. לקראת חצות שאלתי את אחד מהם, אבי, למה הוא מבקש שיתחילו לשיר עוד שיר שבת. "יש לי חברים שנרצחו וחברים שנחטפו. הם באו בטוב, באהבה, באור, ואז מולם בא מישהו עם RPG. זה שובר, זה מפרק. הסבירו לנו שחלק מהריפוי זה לחזור לשיר ולשמוח, לחזור להאמין בטוב", כך אמר והתחיל עוד שיר.

* ראיתי אנשים משדרות ומקרית שמונה שהשבת והקהילה פשוט מאירות אותם, מרימות אותם, פיזית ונפשית. "אנחנו בין מלונות", אמרה לי פריסליה משדרות. "ואני עם הקהילה הזו כבר שבוע רביעי ברצף. אני מחכה לביחד הזה, לקהילה, לתחושה של איזשהו בית בתוך כל הבלגן". והכי חשוב זה גם לדעת לא רק לתת, גם לתת תפקיד. החזן בתפילות היה משדרות.

* בשבת בבוקר חגגו שם גם ברית מילה (לתינוק תל אביבי שקיבל את השם אלי) וגם בר מצווה (מזל טוב, יובל הרמן ומשפחתו). תחושה מיוחדת. המון אורחים, הרבה תל אביבים ותיקים, עולים חדשים בכמויות מרגשות (גם אלי התינוק הוא בן לעולים מצרפת), והרבה צעירים שהתחילו לבוא לבית כנסת דווקא עכשיו (שגב, גילי, ענת, ז'קלין – לא הספקנו לדבר מספיק). "אנחנו מוסיפים זכויות, מצוות ושמחות מול חמאס", הסביר הרב הורוביץ, למאות אנשים כל כך שונים וכל כך דומים שהתפללו ביחד לשלום החטופים, החיילים, המפונים...

* ופה ושם אנשים עולים לדבר. העיתונאי בן דרור ימיני אמר אחרי קבלת שבת שאנחנו צריכים עכשיו "אחדות ישראל", כמו כאן באולם, גם בעולם. ויהודה שיצא לחופשה קצרה מהמילואים בסג'עייה אמר לכולם שמה שהוא רואה פה – נותן לו כוח לחזור לחזית השבוע.

חשבתי שאולי לא מתאים לכתוב את כל זה, בגלל מצב הרוח הלאומי. אבל אחר כך חשבתי שאולי דווקא בגלל מצב הרוח, חשוב שתדעו.

איך לחגוג היום שמחות?

החדשות קשות ומאתגרות. אנשים רבים מתלבטים איך לחגוג היום שמחות. משפחת ירחי החליטה פשוט לשתף בשמחה שלה משפחה מהעוטף. כך כתבה לי אם המשפחה, שירה ירחי:"אנחנו גרים בטלמון, הבן הקטן שלנו אמיתי היה לקראת בר מצווה, וחיפשנו יותר משמעות, חיבור ואחדות. איתרנו משפחה מקיבוץ מגן, שנמצאת כעת בבית מלון בים המלח. גם הם חוגגים בר מצווה, בתנאים לא צפויים, והחלטנו לחגוג ביחד.

נסענו לים המלח לביקור, הכרנו אותם ואת נער בר המצווה החמוד שלהם, יובל, התחברנו וטיילנו, וביום שישי שני הבנים הגיעו לבית הכנסת של אבא שלי ברעננה, והניחו תפילין ביחד.

תודה למעיין ואיתי לוין הקיבוצניקים שהיו שותפים לחוויה מיוחדת במינה".

ומעיין לוין מקיבוץ מגן מוסיפה: "מאז תחילת המלחמה אנחנו לא בבית. זרמנו עם הרעיון המפתיע, גילינו כל כך הרבה דמיון, הבנים הניחו ביחד תפילין וכל האירוע פשוט חימם את לבנו".

מזל טוב, אמיתי ויובל. את המצווה הראשונה שלכם קיימתם ביחד, בחיבור מיוחד. ברוכים הבאים, כבוגרים, לעם ישראל.

החטופות אומרות מזמור לתודה

שלוש חטופות ששוחררו – ספיר כהן, יחד עם האם והבת ילנה ואירנה טורפנוב – הגיעו בשבוע האחרון לכותל, בירכו ברכת "הגומל" ואמרו "מזמור לתודה".

הייתי באחת מעצרות התפילה הגדולות בכותל לפני השחרור. עצרת מלאה דאגה ותחינה. זה לא דבר מובן מאליו שהן שוחררו חיות ובריאות, ושהן זכרו לבוא גם אחרי, בעצמן, כדי להודות.

יש סיפור מפורסם על רב שהבת שלו הייתה בחדר לידה. הוא עמד בחוץ ואמר תהלים בתפילה ללידה קלה ומהירה. ואז נולד תינוק, במזל טוב. כולם מיהרו אל היולדת והוא התעכב עוד קצת בחוץ. כששאלו אותו למה, אמר: עד עכשיו התפללנו וביקשנו, עכשיו – נגיד "מזמור לתודה".

המזמור הוא פרק מספר 100 בספר תהילים, פרק ק'. כדאי להכירו, כי גם בתוך הימים הקשים יש רגעים ודברים להודות עליהם. גם שלוש החטופות ביקשו אתמול שבקרוב כל החטופים והחיילים והמפונים והפצועים, כולם, כולנו, נוכל לומר אותו בשמחה שלמה:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ.

עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.

דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ.

כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.

בשורות טובות.

צום עשרה בטבת

ביום חמישי האחרון קיבלתי את ההודעה הזו: "שלום סיון, מהמילואים בדרום. אני מצרף פה פוסט שממש ריגש אותי: מחר, יום שישי, צום עשרה בטבת. רבים לא יצומו, כי הם בפעילות מבצעית, ואני ביניהם.

"אבל כבר שמעתי על כמה אנשים כמו אייל, שאמרו שהם לא צמו בעבר – והם כן ינסו לצום הפעם. בעיני זה משמעותי. איפה היינו בצום יום כיפור ואיפה אנחנו היום...

"צום עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור על ירושלים. האויב הבבלי התייצב על החומות של העיר ובסוף, בתשעה באב, נחרב בית המקדש. אנחנו לא צמים רק כדי להנציח, אלא גם כדי לתקן. להתקדם יחד לבניין ולא לחורבן.

"בדור שלנו, עשרה בטבת מוקדש גם לזכר כל קורבנות השואה, כולל אלה שלא הובאו לקבורה ולא ברור מתי נרצחו. קוראים לעשרה בטבת 'יום הקדיש הכללי'. נדמה לי שאחרי הטבח בשמחת תורה אנחנו מבינים יותר מה הערך של כל נשמה ושל כל יחיד, כמה חשוב להביא כל אחד לקבר ישראל.

"הקדושים החדשים, למעלה מאלף נרצחים יקרים, מצטרפים שם למעלה ל-6 מיליון נשמות, ביום הקדיש הזה.

"יהי רצון שכל ימי הצום יהפכו לימי שמחה. בשורות טובות".