נתגעגע, סבתא: פרידה מדור שהולך ונעלם

באחת ההופעות של ישי ריבו, הוא חלק כבוד לזמר מבוגר ממנו, מהדור הקודם, ואמר לקהל: "אני רוצה להגיד משהו בשמי ובשם הקהל הקדוש: זכינו להיות חלק מהדור הזה שיש בו זמרים מהזן הנדיר הזה". 

נזכרתי במשפט הזה לאחרונה, להבדיל, כשהבאנו למנוחת עולמים את סבתי הצדקת, פרחה שמול ע"ה. נזכרתי בו כי אני באמת ובתמים מרגיש זכות להיות חלק מהדור שהיו בו צדיקים כמותה. זו היתה זכות להיות נכד לדור כזה של נפילים, זכות להכיר אנשים צדיקים ופשוטים כל כך.

על פניו, סיפור החיים של סבתא פרחה ע"ה היה קשה מאוד מבחינת נתוני הפתיחה: היא נולדה במרוקו, התייתמה מאמה בעודה ילדה, והתעוורה בגיל 12 כתוצאה ממחלת עיניים. תחשבו על נערה יתומה, עיוורת, בכפר נידח אי שם במרוקו (תמנוגלט) - האם יהיה לה עתיד כלשהו? אבל הקב"ה סלל את דרכה לחיים נעימים ומלאי משמעות למרות המגבלות: היא נישאה לדוד שלה (סבא שלי, שלמה שמול ז"ל, שזה רק אחד החסדים העצומים שעשה בחייו), ואחרי 5 שנים קשות ללא ילדים - החלה להביא חיים לעולם כמעט בלי הפסקה. נולדו לה שמונה בנות (ביניהן אמי אסתר) ובן אחד, שעשו לה נחת וכיבוד הורים נדיר מיום היוולדם ועד יום מותה. משפחה נדירה, מאוחדת, מגובשת, מלאת אהבה, שיודעת לעזור אחד לשני ברגעי מצוקה, וחפה לחלוטין מסכסוכים, אינטריגות ומתיחות. מן סופרגרופ, להקת-על, שלכל אחד בה יש תפקיד ייחודי ושונה.

וזה לא בא מתוך מקום ריק. סבתא ע"ה היתה אמנם עיוורת, אבל תפקדה כמו כמה אמהות. היא בישלה טוב יותר משפים מפורסמים (ואני לא צוחק), ראתה את צרכי בנותיה ובנה היחיד גם ללא עיניים, והיתה צדקת במובן הישן והטוב של המילה. היא צמה מדי עשרת ימי תשובה מבלי לפרסם זאת, עזרה לזולת מבלי למהר להעלות סטורי, וחינכה את ילדיה באופן מופתי גם מבלי ללמוד חינוך באוניברסיטה. האמונה שלה היתה שורשית ואמיתית יותר מכל מי שחקר אמונה ורצה "הוכחות", והיא וסבא שלי ז"ל חיו כמו זוג יונים אף על פי שלא הלכו לאף סדנת זוגיות. למרות עיוורונה והעובדה שמעולם לא עבדה ולא "מימשה את עצמה" - היא היתה האדם הכי שלם ומאושר, ואפילו ללא משבר גיל ה-40 או דיכאונות לאחר לידה. מה שהעניק לה אושר היו הדברים הקטנים של החיים: נכד ששבע מ"קציצות בראש של לחם", בשורה על לידת אחיינית חדשה או ארוחת בוקר פשוטה עם סבא שלי - ללא בר גבינות אלא עם קוטג' 9%. ללא בייגל-טוסט אלא עם סתם חביתה, וללא קוקה-קולה אלא תה עם נענע. אני זוכר שכשהייתי בן 16, עליתי אליהם בוקר אחד כדי להביא משהו, וראיתי את שניהם יושבים לאותה ארוחת בוקר פשוטה של זוג מבוגר ושליו. זה הקסים אותי.

לפני 15 שנים סבתא חלתה באלצהיימר, ובזכות טיפול מסור ונדיר של כל האחיות והאח (ובפרט דודתי דינה, ששברה את כל השיאים שאני מכיר בכיבוד אב ואם) - האריכה ימים. אבל זה לא היה זה. בשנים האחרונות היא כבר לא זיהתה את קולותינו, ולמעשה הלכה ונעלמה בעודה בחיים. מחלה עצובה כל כך. טכנית היא היתה בחיים, בפועל - מוחה מת בהדרגה.

בילדותי עשינו שבתות מלאות אצלה, ברחוב אילת שבקריית שמונה - רחוב שרובו הורכב מיוצאי מרוקו, והיה שוקק חיים. היו שם דמויות של נשים צדקניות (סבתי השנייה - פרחה כהן ע"ה), דמויות טמירות ששידרו הוד והדר מרוקאי (ר' רפאל חסין), קבוצת מבוגרים ששיחקה קלפים במקום קבוע מתחת לבלוק של סבא וסבתא, מקלטים מוזנחים וחשוכים שנערים שונים שכנעו אותי שבתוכם מסתתרת הדמות המיתולוגית "בעלולו", או הסייד-קיק שלו, "איש הגרב", ודמויות שונות ומשונות: זקן חביב שזכה לכינוי "גויאבה" (כי שנא גויאבות), קשישה כעסנית שאמא שלי הזהירה שמא נרעיש לידה כי היא יכולה לקלל, גלמודה מבוגרת שידעתי שאם היא תראה את אמא שלי - נתעכב איתה חצי שעה לפחות, ושמות שכבר חלפו מהעולם - יעיש, מכלוף, דדביו, לעזיז ועוד. בזמנו כילד ואחר כך כנער סלדתי מהתרבות הכביכול מיושנת הזו, היום מיותר לומר שאני מעריך ומתגעגע אליה. מתגעגע לדברים שאז נראו לי מובנים מאליהם - קפיצות על מזרן הקפיצים של סבא, שינה בראש-זנב על מיטות עץ ומזרנים דקים, משחקי גוגואים סוערים בבלוק ומן קסם שהיה באוויר באותם ימים עליזים של שנות השמונים - העשור האחרון של התמימות.

ובתוך כל התמימות הזו, סבתא פרחה חיה חיים של משמעות. מי יתן וכולנו נזכה להיות קמצוץ מהדור הנפלא ההוא, שהולך ונמוג, ומשאיר אחריו זכרונות מתוקים אך מלאי געגוע לימי התום שלא ישובו.

"דור הולך ודור בא / והארץ לעולם עומדת / מה שהיה הוא שיהיה / ואין כל חדש תחת השמש // דע לך שדורות שלמים תולים את תקוותם בך / מתפללים שתצליח להשלים אותם בדרכך / אז אולי לא עליך המלאכה לגמור / אבל אין אתה בן חורין לבטל ממנה" (גולן אזולאי - "דור הולך ודור בא")

הטור מוקדש לעילוי נשמת פרחה בת תמו ע"ה.