אפרת ברזל: למה דווקא מכונת הכביסה זכתה?

אזור המשלים במוח שלנו מרתק אותי כבר שנים. הוי, זה מעניין.

מה, מה יש בו במשל, מה יש בחלק הזה בתוך המוח, שמאפשר לקחת רעיון, לחשוב אותו, להניח אותו כמו שהוא, ואחר כך ללוות ממנו הבנה אל סיפור אחר. משל הוא דבר שעוזר.

הסיפור האחר, הנמשל כמובן, בדרך כלל יהיה קשור יותר, אלינו.

המשל יהיה כללי, והנמשל – פרטי.

שאלת ה"איך כל זה קשור אלי", יורדת אל תובנותינו לפעמים עוד בזמן סיפור המשל, לחלקינו במהלך התקדמות סיפור הנמשל.

אבל יש בזה גם משהו מעצבן. רגע.

אני זוכרת את הפעם הראשונה בכיתה ד'3 שהמורה שלנו, דליה קטלן, לימדה מה זה משל, ונתנו בכיתה דוגמאות.

זה הפיל אותי. זה הרים אותי. זה היה נפלא. ישבתי בכיתה עם הפה פתוח ככה. לקחת סיפור מכאן, להעביר אותו במוח לשם, ולהוציא תובנה? מדהים. בדרך כלל, תובנה בונה.

לפעמים משלים יכולים לעצבן, כי לא כל דבר יכול להיות משל. הדבר היחיד שהוא משל לעולם, זה ש: "מלכותו בכל משלה,. בראש השנה אני יכולה להיתקע על המשפט הזה במחזור, שעה.

זה שמלכותו בכל משלה, זה ברור לי כמו זכוכית שקופה שכרגע עברה אג'קס.

גם זה סוג של משל. זכוכית. שקופה. אג'קס. כחול.

לא כל משמעות הבנת המשלים מסתדרת לכולם. אי אפשר. אני הרבה נתקלת באנשים, שלא מבינים הלכי מחשבה, שוני בטעם. טעם באוכל, טעם בהיגיון, טעם בקריאה, טעם בבדיחות, ניואנסים, סאבטקסטים. אני צריכה לפעמים שיסבירו לי בדיחה שעה.

עם כל הכבוד לכל זה, אחד המשלים הביתיים שאני נתקלת בו הרבה לאחרונה הינו "משל מכונת הכביסה". לא מבינה איך היא ככה זכתה.

הבית, ועבודות הבית שלנו, מלאים בשפע משלים, כי החיים מלאים לקיחות של מידע, מכאן לשם.

כל דבר בבית יכול להפוך להיות משל. לא מצאתי איזה יום את המטען של המחשב, את המטען של הטלפון, את המטען של המיקרופון שאני הולכת איתו שנים לכל מקום (הבת שלי סידרה את הבית והחליטה שהיא מגדירה "קופסת מטענים". כולם היו שם, אבל אני טרם יודעתי). היא עוד ישנה, ולי לא היו כוחות. בהעדר כל המטענים, ישר המוח קפץ לי אל נמשלי הרוח: מה קורה לאדם שאין לו מטען של שמחה, מה קורה לאדם שאין לא מטען של אמונה, איך זה נגמר, לאן הכל נעלם, לאן הלכה התקווה, ואיך ידעתי בלבי לא להיות תלותית באף מקור מפוברק של כוח.

אבל מכונת הכביסה?

היא הזוכה במקום הראשון ברשימת משלי הבית והאמהות.

הרבה נשים כותבות, מדברות, מרגישות את קרבתן אל פעולת מכונת הכביסה. לאחרונה ראיתי וקראתי יותר מאחת.

במיוחד בתקופה אחרי שהמלחמה התחילה. ציטוטים כמו, "אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מסתובבת בבית סביב עצמי כמו מכונת כביסה".

מישהי אחרת שכתבה, יכול להיות שזו הייתי אני בעצמי, "הרגע הזה שבו את מפעילה את מכונת הכביסה, והולכת, יש בו כוח קסום, מעט מתחושת הבעלבוסטע, הנה, הפעלתי, מתחיל להתקדם כאן משהו".

ועוד ועוד משלים שקשורים אליה. פחות חיבור של משלים מצאתי אל מכונת הכלים, או אל שואב האבק, אפשר בקלות להשתמש בהם גם, אבל משום מה, מכונת הכביסה זוכה.

ואני ישבתי עם הקפה שלי, והתלבטתי למה.

 למה. מה יש בה, מה יש בי, מה יש בנו.

והשארתי את זה כשאלה פתוחה.

עד ש, עד ש, פגשתי באופן קרוב, בלובי של מלון רמדה בירושלים, מפונות משדרות.

לא קל להן שם. לא. זה לא מלון. זה הרבה יסודות חינוכיים לקטנים וגם לנוער שהשתנו בחיים של קומונה. אתגר לא פשוט. זה נוער שפוגש עוד סגנונות של חברים, צפיפות, פרטיות שאיננה ואוכל של בית שנעדר מהפה.

"למה אתן הכי מתגעגעות?", שאלתי אותן, וכולן, מעניין, אמרו פה אחד: "מתגעגעות למכונת הכביסה שלנו".

"למה?",

שאלתי.

את הנמשל הזה תמשלו לעצמכם לבד, בינתיים, לפני כל הפעלה של מכונת הכביסה שלי בבית, אני אומרת כזאת תודה, שראיתי אתמול שאפילו הכביסה המלוכלכת נהנתה.