"עליתי לארץ בגיל 95, הגעתי הביתה"

זה קרה לפני כשבועיים. ליאון, יהודי בן 95 המתגורר בארה"ב, נכנס לאחת החנויות במנהטן כשהוא לבוש בחולצה עליה מופיע הכיתוב "טניס קריית שמונה". כשחקן טניס מצטיין (כן, על אף גילו) וכאחד המחובר לישראל בכל ליבו ונפשו, החולצה הזו הייתה חביבה עליו. אלא שיהודי אחר שנכנס לחנות העיר לו: "בתקופה כזו עדיף שלא להסתובב עם חולצות שמופיע עליהן כיתוב בעברית". תגובתו של ליאון הייתה מפתיעה: "כעת ברור לי שההחלטה שקיבלתי לעלות לישראל היא מוצדקת", אמר ללקוח הנדהם, "כי לא ייתכן להמשיך להתגורר במקום בו יהודים חוששים להסתובב עם כיתוב בעברית".

ליאון לא רק דיבר אלא גם עשה את הבלתי יאומן. בגיל 95 הוא הגשים את החלום שלו, כאשר בסיועם של ילדיו ובני משפחתו המתגוררים בארץ, כמו גם של ארגון 'נפש בנפש' והסוכנות היהודית, הוא עלה על מטוס שהביא אותו לארץ ישראל. "לבית שלי", כפי שהוא מגדיר זאת.

מסע כלל עולמי

"מוצאו של אבא באירופה", מספר הרב שאול, בנו של ליאון. "הוא נולד וגדל בבלגיה עד גיל 12, ואז פלשו הנאצים לבלגיה, והגיעו לאנטוורפן. היהודים במקום התלבטו כיצד לנהוג, היו מהם שנשארו במדינה והיו שנמלטו. לסבא וסבתא שלי נדרשו יומיים בלבד כדי להחליט שהם עוזבים הכל. הם לקחו מה שיכלו והתחילו ולנוע בתוך אירופה. בתחילה הם הגיעו לז'נבה שבשוויץ, אלא שאז התברר שהנאצים בדרכם לשם, אז הם המשיכו לפריז, ומשם לדרום צרפת, שם הם התעכבו זמן ממושך יחסית. אבא היה במשך תקופה קצרה בתוך מנזר, אך ההורים הבינו שגם האזור הזה אינו בטוח עבורם, וכששמעו שיש דרך להגיע דרך פורטוגל לארה"ב, הם החליטו להמשיך במסע. אבא והוריו המשיכו דרך החוף אל פורטוגל, ורק שם הבינו שהטעו אותם – אין ויזות לארה"ב, והם לא יוכלו להמשיך ליעד. אבל הם שמעו שיש אוניה המפליגה לקובה והחליטו לעלות עליה. אמנם לסבתא שלי לא היה כסף, אך היו לה יהלומים. היא מכרה אותם וכך רכשה כרטיסים עבור שלושתם לקובה".

הרב שאול מציין כי בתחילת 1941 עלה אביו עם הוריו על האונייה והם הפליגו לקובה, שם התגוררו במשך שבע שנים. "הייתה שם קהילה יהודית קטנה שהורכבה מפליטים שהגיעו למקום", הוא מסביר, "את בר המצווה שלו חגג אבי בקובה, אך בסוף 1947, אחרי שנפתחו דלתות ארה"ב לעולים חדשים, החליטו הוריו שהגיע הזמן להמשיך במסע שאותו תכננו כבר בתחילה - אל ניו יורק".

הרב שאול עוצר לרגע ומציין בחיוך אירוני כי כשהגיע אביו לארה"ב הוא כבר דיבר מגוון של שפות – צרפתית, פלמית, אנגלית וגם ספרדית, הוא גם הכיר מגוון רחב של תרבויות. "אבל הוא רצה רק דבר אחד – למצוא מקום עבודה ולחיות את חייו בשקט", הוא מסביר. "בארה"ב הוא אכן מצא את מקומו, שכן יש לו דוד שניהל עסק לתכשיטים, והוא העסיק אותו בחנות. הדוד שלח אותו לחוף המערבי של ארה"ב, שם הוא התחבר לקבוצת נוער שנקראה 'ביתר' ושם גם התחיל להתנדב בשביל ארגון ה'הגנה' בישראל. שנים רבות לאחר מכן הוא סיפר לי שבאותם ימים הוא היה משוכנע שברצונו לעלות ארצה, אך לא עשה זאת, מכיוון שהרגיש שהוא לא מסוגל להשאיר את הוריו לבדם.

"במשך שנים אבא נע בין החוף המערבי לחוף המזרחי של ארה"ב", ממשיך בנו, "הוא עבד בעיקר בשביל הדוד שלו, ובהמשך הצליח לבנות בעצמו עסק של תכשיטים וברוך השם השתכר יפה. בהמשך הוא התחתן עם אמא והם קבעו את מושבם בניו יורק, שם גדלנו אנחנו – שלושה ילדים במשפחה ציונית דתית. אבא היה פעיל מאוד בקהילה, והוא גם לקח חלק משמעותי מאוד בהקמת בית הספר היהודי בניו יורק. סיפורי אהבת ארץ ישראל נשמעו תמיד בבית, אבא גם היה מראה לנו תמונות מירח הדבש שלו שעשה בארץ בשנת 1961, וגם היו לנו כמה נסיעות וביקורים בארץ הקודש. בכל פעם שהגענו כילדים לירושלים וגם כיום, כמבוגרים יותר, אבא נוהג לקחת אותנו לאזור כיכר ספרא, להראות לנו מרחוק את חומות העיר העתיקה, ולספר: 'כשהגעתי לכאן לראשונה זה היה המקום הקרוב ביותר שיכולנו להגיע אליו. עמדנו כאן וכיוונו את ליבנו לכותל המערבי, והנה תראו איזו זכות יש לנו – אנחנו יכולים לגשת להתפלל בכותל ממש'".

הרב שאול זוכר פעם נוספת ומיוחדת בה ביקר עם אביו בארץ. "זה היה בשנת 1990, אבא הבטיח לי טיול באירופה – רק הוא ואני, ואז פרצה מלחמת המפרץ, ואבא הודיע שאנחנו משנים כיוון וטסים לארץ, כי בזמן שיהודי ארץ ישראל במלחמה הוא רוצה להיות איתם יחד. אני חושב שהיינו כמעט היחידים שהגענו לארץ באותם ימים, ויש לנו תמונות שבהן אנו יורדים מהמטוס עם מסיכת אב"כ".

ללא מסמכים, ללא תעודות

הרב שאול מדגיש כי הרצון של אביו לעלות לארץ ליווה אותו במשך כל השנים. "זה גם מה שדחף אותי ואת אחי לעשות עלייה כבר לפני עשרות שנים, ולהתגורר כאן", הוא מסביר. "למרות זאת ההורים שלי נשארו בחו"ל וכך גם אחי השלישי. בינתיים אימי נפטרה ואבא התחתן  עם אישה נוספת שנפטרה לפני שנה בדיוק. באותם ימים אבא אמר לי: 'כל חיי רציתי לעלות לארץ, וכעת הגיע הזמן'. כבר אז הוא התחיל לדאוג לכך ברצינות, והדבר המשעשע ביותר היה שכאשר ביקשו ממנו בארץ את תעודת הלידה המקורית שלו, הוא השיב שאין לו, כי ברח מהנאצים. הפקידים ביקשו את האזרחות האמריקאית שלו, והוא השיב שגם זה לא קיים, שכן הוא אמנם נחשב שם לאזרח, אך תעודה לא הייתה לו. אבל במשרד הפנים בארץ עשו עבודה אדיבה מאוד, וגם בסוכנות היהודית ובארגון 'נפש בנפש' עזרו לאבא להנפיק כל טופס שהיה צריך, כתחליף למסמכים, כדי שיתאפשר לו לעלות לארץ".

והנה, הוא הגיע לארץ דווקא בשבוע האחרון, בתקופה כל כך מאתגרת ולא פשוטה...

"נכון, אבל את אבא זה לא מלחיץ בכלל. הוא כל כך שמח להיות בארץ ישראל, עם הבנים, הילדים, הנכדים והנינים, וגם מרגיש באופן ברור מאוד שזה הבית שלו והבית של כל העם היהודי".

ואיפה הוא מתגורר בארץ?

"נכון לימים אלו הוא מתגורר עם אחי, אך אנו עסוקים בלחפש לו דירה קטנה לשכירות בקרבת מקום. אבא גם מברר כעת על מקום מתאים בו יוכל ללמוד עברית על בוריה, והוא מתלבט בין אולפן לבין שיעורים פרטיים. אחרי הכל, אפשר להבין שהוא רוצה להעביר את 25 השנים שנותרו לו בעזרת ה', באופן הטוב ביותר שיכול להיות".