אביו של החייל שנהרג: "שמע שהמפקד נהרג ורץ לזירה בלי לחשוב פעמיים"

בקרב הקשה בשג'אעיה, בו נהרגו תשעה לוחמי גולני, נפל גם סמל ערן אלוני הי"ד, בן 19, תושב אופקים. אביו, סנ"צ דורון אלוני, הוא מפקד ימ"ר לכיש במשטרת ישראל שחילץ ב-7 באוקטובר את בנו הבכור עמית תחת אש, ולא תיאר לעצמו שבנו ערן, שייצא ללחימה בעזה, לא ישוב.

"ערן נכנס לתוך התמרון הזה שלושה ימים אחרי מסע הכומתה", שחזר סנ"צ אלוני בראיון בחדשות 12, "עברנו תקופה קשה מאוד עם הכניסה לתמרון, לחץ ותחושות קשות, כשגם עמית נמצא במילואים. הייתה המתנה או ציפייה לאותה הודעה מרה, שלצערי הגיעה. באירוע ההרואי והמטורף הזה נהרגו תשעה לוחמים. אפשר ללמוד המון על ערן מהנסיבות שבהן נפל.

"במסגרת הסריקות והטיהורים שעשו בשכונת שג'אעיה, מעוז של מחבלים, המ"מ נהרג ממטען שהופעל שם. איך שערן שמע את זה, במסגרת תפקידו כחובש, הוא רץ לזירה, רץ לאותו מבנה, בלי לחשוב פעמיים. מחיילים שהיו בתקרית שמעתי שהוא דילג מעליהם ורץ לאותו המבנה שבו היו מספר חיילים פצועים והרוגים. כשערן נכנס הוא הבחין שליאל חיו זכרונו לברכה נהרג. הוא צעק לשאר הכוח שיש עוד מחבלים, נתן להם כיוון איפה הם נמצאים. תוך כדי היתקלות איתם הוא נפצע גם. המ"פ משה בר-און, ביחד עם אחיה דסקל זכרונו לברכה, ניסו לחלץ אותו, נפגעו גם הם ונהרגו. לתקרית הזאת הגיעו גדוד 13 שהיו קרובים יחד עם 669. לא משנה מה היו הדרגות, הם הלכו לחלץ את הבן שלי ביחד עם האחרים בעיניים עצומות. תומר גרינברג, מג"ד 13, נהרג במסגרת התקרית הזו. זה אירוע שמראה על הערבות הדדית וגבורת אותם לוחמים.

"שני הילדים שלי התגייסו לקרבי. ייתכן ואחת הסיבות שהם התגייסו לשם, זה אני. אני חושב על זה כל יום. זה מטלטל מאוד. אין יום שחולף מאז האירוע שאני לא חושב על זה".

במהלך הראיון נשאל האב עד כמה הדאגה שלו לערן הייתה גדולה, אחרי האירוע הטרגי שעבר. "זה גדול ממני, ראו עליי שאני משדר דאגה ולחץ. הוא אפילו הגיע למצב שאמר לי ולאמא שלו 'אם תמשיכו לשדר את הלחץ הזה, אהיה מאוד מודאג בעזה, לא אהיה מרוכז. תפסיקו לדאוג, כדי שאהיה שקט ומרוכז כמו שצריך בעזה'. הוא דאג להעביר לנו את המסרים האלה".

עמית, שניצל מהתופת, אמר: "אלה ימים מאוד קשים, אנחנו עדיין לא מעכלים את מה שקרה. אירועי ה-7 באוקטובר נראים רחוקים ולא רלוונטיים, אחרי האסון שנפל עלינו לפני 10 ימים. אין מילים לתאר את המצב שלנו. ערן ואני היינו מאוד קרובים. בגדול, אני גידלתי אותו. יש בינינו חמש שנים הפרש וממש הרגשתי שהוא אני בקטן, רק יותר טוב. הוא ילד מדהים. הוא היה קטן ממני, אבל הערצתי אותו תמיד. קשה לי לדבר עליו בלשון עבר".

בהמשך גויס עמית למילואים. הוא נשאל האם פגש את אחיו והשיב: "הייתי מגנן לידו בעזה, ניסיתי ליצור איתו קשר - אבל לא הסתייע. יש בי חרטה גדולה על זה. דיברנו שלושה שבועות לפני שהוא נפל, אני הייתי במילואים והוא בדיוק יצא מהרצועה. הוא לא הרגיש טוב, חטף וירוס. הוא יצא הביתה ויצאתי מיד לראות אותו, לעשות איתו שבת אחרונה בבית, כולנו ביחד".

האב דורון סיכם: "במסע החיים הקצר שלו, 19 שנים, ערן היה ילד שמאוד אהב את המדינה. הוא אהב לטייל, אהב מאוד את שביל ישראל, והיום שביל ישראל מקבל משמעות כפולה: הוא נהרג בשביל ישראל. בשבעה ראיתי כל כך הרבה דברים שערן לא הראה לנו אותם, אותם מכתבים שהוא כתב למורים, למנטור שלו. כל דבר שערן עשה, הוא רצה לעשות אותו בצורה הכי טובה. כשהוא כתב לעצמו מטרות ושם לו ליעד להגיע לגולני, הוא היה צריך לעבור הכנה מנטלית ופיזית. הוא עשה את זה על הצד הטוב ביותר. ערן, במכתבים שלו, כתב שהוא יודע שנועד לעשות משהו משמעותי בחיים האלה ובארץ הזו. הוא כתב שלצד זה שהוא רוצה להגן על המדינה, מה שחשוב לו זה המשפחה והחברים. אלה היו העקרונות שלו. למורה שלו הוא כתב: 'את תזכרי אותי, כי אני הולך לעשות משהו גדול בחיים האלה, הולך להיות גדול כמעט כמוך'. תמיד היה צנוע".