כתבות מגזין
מי עומד מאחורי "מדבקות השירים" שמציפות את הרחובות?
כשאילה אלבאז, יגאל יוסיאן וחרות לוביץ החליטו לפרסם "שירת רחוב" הם לא העלו בדעתם שהיא תהפוך לשירת מלחמה, ושהשירים שלהם יחזקו אנשים רבים. כעת הם מספרים על כך
- מיכל אריאלי
- פורסם ט"ו טבת התשפ"ד
האישה שעמדה על יד עמוד החשמל בשכונת בית הכרם בירושלים התקשתה לעזוב את המקום. למי שהתבונן בה מרחוק זה היה נראה תמוה, מוזר אפילו. אישה שנראית נורמטיבית לחלוטין, פתאום נטועה במקומה, כשהיא בוהה בהתרגשות בעמוד החשמל. אבל מי שהתקרב אל אותו עמוד יכול היה לזהות את המדבקה הצמודה אליו. מדבקה לבנה ופשוטה, שעליה מודפסות כמה שורות מנוקדות – קצרות, קולעות וכואבות, המבטאות את התחושות בימי המלחמה שבהם אנו מצויים.
אם גם אתם מתגוררים בירושלים, ייתכן שהבחנתם בהן גם כן – מדבקות מרובעות ולבנות, עליהן מודפסים שירים המדברים על מגוון נושאים אקטואליים, ובעיקר כמובן על מלחמת חרבות ברזל. כל אחד מהם מביע באמצעות כמה שורות, ולפעמים אפילו כמה מילים, מגוון של רגשות, רעיונות ותכנים. ניכר שמשוררים מוכשרים מסתתרים מאחורי אותם כתבים, אלא שקשה לדעת מיהם, שכן הם חתומים על המדבקות באמצעות ראשי תיבות שמותיהם בלבד, תחת הכיתוב: "א.ח.י.", בסמוך לשמו של הפרויקט "עושים מן הקליפות ריבה".
יוזמה על מדבקה
אז מיהם באמת אלו שעומדים מאחורי השירים הללו, ומה הוביל אותם לכך? בניסיון להתחקות אחרי היוזמים הגענו לאילה אלבאז. במקצועה הרשמי היא בכלל עובדת סוציאלית, דוקטורנטית לקרימינולוגיה עם התמחות בדרמה ובהתמכרויות, אך מאז ומעולם היא התחברה לתחום הספרות והכתיבה שהפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מחייה. היא סופרת ומשוררת שהוציאה תחת ידיה ארבעה ספרי ילדים, ובשנה האחרונה לוקחת חלק במיזם 'מקליפות עושים ריבה', יחד עם יגאל יוסיאן וחרות לוביץ.
"הכרתי את השותפים שלי לפני כשנה וחצי כששלושתנו השתתפנו בערב מקצועי כלשהו", מספרת אילה. "יצא לנו לשוחח, ושלושתנו דיברנו על הרצון החזק שלנו להנגיש לאנשים את נושא השירה. התחושה הייתה שאנשים ממילא מסתובבים ברחוב ונחשפים לכל כך הרבה טקסט - בפרסומות או על שלטים או על מוצרים, אז למה שלא ייחשפו גם לשירה איכותית, משהו שלא יהיה סתמי, אלא יתרום גם לנפש ואולי גם למצב הרוח?"
לדבריה של אילה, היא ושני השותפים שלה דתיים, אך מגיעים מנקודות שונות מאוד על הסקאלה הדתית. "יגאל הוא חרדי מלידה, בוגר עולם הישיבות, אני חוזרת בתשובה, ואילו חירות נמנית על המגזר הדתי לאומי. דווקא בשל כך הרגשנו שיש לנו כוח מיוחד להביא לציבור אמירה מגוונת העונה על כל הרבדים שבו", היא מסבירה. "אנחנו גם מרגישים שיש בכך סוג של שליחות – להראות שגם אנשים מרקעים שונים יכולים להתחבר ולצאת יחד ביוזמה. מכיוון ששלושתנו אנשים מאמינים, אפשר לראות דרך השירים שלנו לא מעט מסרים של אמונה, כמו גם זיקה וקשר לתורה ולקב"ה, אך גם עולים בהם לפעמים שאלות ודיבורים על התמודדויות ודברים לא פשוטים".
אילה מציינת כי מכיוון שמדובר בשירים אקטואליים שמתחלפים אחת לתקופה, ההחלטה הייתה להדפיס אותם על גבי מדבקות, אותן מצמידים ברחבי העיר, במקומות אסטרטגיים שונים כמו תמרורים, עמודי חשמל, רמזורים ובקרנות רחוב. הם התחילו בירושלים, אך כיום המדבקות מופצות בכל רחבי הארץ, כולל באזור הצפון והדרום.
לשיר מתוך כאב
כשיצאו שלושת השותפים בפרויקט, הם לרגע לא שיערו שהשירים שפרסמו במגוון רב של נושאים, יהפכו בתוך זמן קצר לשירי מלחמה. "אנחנו כותבים על מה שאקטואלי ומעניין אותנו, וממילא בימים אלו מדובר בשירים העוסקים במצב", מסבירה אילה. "אנחנו מקבלים על כך תגובות מאוד מרגשות של אנשים, שמספרים איך שהצלחנו להעלות על הכתב בדיוק את מה שהם מרגישים ולתת לרגשות שלהם ביטוי. פונים אלינו גם חיילים שחזרו מעזה אחרי תקופה ממושכת, ומרגישים שהשירים ממש ציפו להם וקיבלו את פניהם. האמת היא שגם אני בעצמי מרגישה לפעמים שמעבר לעניין האומנותי של השיר יש בו גם אלמנט של ריפוי, כי כשאני קוראת וגם כשאני כותבת, זה מרחיב אצלי את ההשתייכות לעם המדהים שלנו ולכל מה שעובר עליו".
אבל איך אפשר לשיר בימים כל כך קשים, בהם אנשים בעיקר רוצים לבכות?
"כפי שכולנו יודעים ספר התהילים מלא במזמורים שכתב דוד המלך, חלקם מלאים בכאב על הצער שעבר במשך ימיו, ובכל זאת הם נכללים תחת הכותרת שירה. מדוד המלך אנו לומדים שדווקא מתוך הכאב והצער, ניתן לדבר עם הקב"ה ולהתחזק באמונה. אני לא משווה את השירה שלנו כמובן לפרקי התהילים, אך כשאני מנסה לשאול את עצמי איך אני מסוגלת לכתוב בכאלו זמנים, התשובה היא שדווקא בתקופה כזו אני מרגישה את הצורך לכתוב ולהעלות על הכתב את התחושות. אחד הדברים המעניינים שניתן לראות הוא שמאז פרוץ המלחמה השירים שלנו מתמקדים יותר באומה כולה מאשר ב'אני' הפרטי שלנו. זה לא משהו מתוכנן, אלא מגיע באופן טבעי, כי אנחנו מרגישים לגמרי חלק מעם ישראל".
לדבריה של אילה, אחרי שהם מדביקים את המדבקות, הם גם מצלמים אותן ומעלים לרשת. "בעוד שברחוב אנחנו לא יכולים לראות את התגובות של האנשים, ברשת זה כבר זוכה לתהודה, ויש אנשים לא מעטים שעוקבים אחרינו בהתעניינות מרובה".
קורה לפעמים שאנשים תולשים או משחיתים את השירים שלכם?
"כן, זה קורה, וזה מאוד פוגע בנו", היא מודה, "אבל אנחנו מבינים שזו דרך העולם, ושממילא המדבקות שהדפסנו יתכלו בסופו של דבר, ונחליף אותן באחרות. מנגד, אני חייבת להודות שיש גם תגובות מאוד נלהבות, וכבר היו כמה וכמה פעמים שתליתי מדבקה ואחרי כמה רגעים ראיתי קבוצה שלמה שמתאספת סביבה. בעיקר זה נראה אחרי השבוע הראשון והשני למלחמה, כשאנשים התחילו לצאת לרחובות, אחרי שבמשך תקופה נראתה ירושלים כמו עיר רפאים. השירים קיבלו אז את פניהם, והרגשתי שזו באמת שליחות גדולה. הרגשתי שאנחנו ממש מייצרים דיאלוג עם הקוראים שלנו".
ההתעניינות הגדולה של הציבור היא זו שגם גורמת לאילה ולשותפיה להתקדם בימים אלו למיזם חדש - כתיבת ספר שירים שהעמודים בו יורכבו גם כן ממדבקות. "אני חושבת שאחרי שאנחנו קוראים שיר טוב, הדבר שאנחנו רוצים יותר מכל הוא לחלוק את החוויה גם עם אנשים אחרים, וזו באמת ההזדמנות – לקרוא, ליהנות וגם לשתף, והלוואי שנזכה לכתוב רק על דברים טובים".