פרשת ויחי: מה חשוב יותר – השנים הרגועות, או השנים הקשות והמייסרות?

פרשת "ויחי" חותמת את חומש בראשית ומסיימת את הסאגה המשפחתית של יעקב אבינו.

העלילה עם בני יעקב התחילה מהרצון של יעקב לראות את שלום בניו, שבא לידי ביטוי בפסוק: "וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (בראשית ל"ז, י"ד). מעבר לפשט הפסוק שיעקב דרש בשלום בניו שרעו עם הצאן, טמון כאן עניין נוסף - הרצון המרכזי והעיקרי של יעקב היה לראות בשלום בניו, לראות ששוררת ביניהם אהבה, אחווה ושלום.

זה היה גם רצונו של יוסף – "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית ל"ז, ט"ז). יוסף חיפש את האחווה, את המחבר. אחי יוסף, ראו את יוסף "מרחוק" – "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (טו). אחי יוסף – כמובן ביחס לדרגתם הגבוהה – ראו אותו במבט של ריחוק וניכור, וכתוצאה מכך התגלגלה מכירת יוסף.

פרשת ויחי פותחת בצוואתו של יעקב אבינו לבניו טרם פטירתו – "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מ"ט, א'). "האספו" – כשכל השבטים מתאספים ומתאחדים סביב מטרה אחת – זהו סימן לאחרית הימים ולגאולה שמתקרבת.

הרצון של יעקב לראות בשלום בניו מופיע שוב אחרי פטירת יעקב, כשהאחים אמרו ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בראשית נ', ט"ז-י"ז). היכן מוזכר שיעקב ציווה זאת לבניו? התשובה היא שזו צוואת יעקב אף על פי שהיא לא נאמרה בפירוש, כי זה היה כל רצונו.

*

יעקב אבינו מברך את בני יוסף, אפרים ומנשה, ואומר להם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּואֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ח, ט"ז). עד היום נוהגים האבות לברך את בניהם בברכה הזו.

מדוע יעקב מברך אותם "וידגו לרוב בקרב הארץ"? הרי הוא ממשיל אותם לדגים ולכאורה מתאים יותר לומר "וידגו לרוב בקרב הים", שהרי מקומם של הדגים במים?

ה"שפת אמת" (תרל"ב) עונה תשובה מדהימה: מקומם הטבעי של הדגים הוא בים, נכון, אבל יעקב רואה שעם ישראל ייצא לשנים ארוכות של גלות בקרב אומה זרה. עם ישראל הולך להיות ועודנו כמו "דגים ביבשה". עם ישראל לא תמיד נמצא במקומו הראוי לו. יעקב מברך, שלמרות שאנחנו לא תמיד נחיה במקום הטבעי שלנו, ולא תמיד נהיה בסביבה המתאימה לרוחנו, שעדיין נצליח לשמור על חיבור לים, לשורש, למקור, לפנימיות. לחיות ולהתרבות בגשמיות וברוחניות אפילו אם אנחנו לא במקומנו הטבעי.

יעקב עומד מול נכדיו שגדלו לבדם במצרים, אמנם עם אבא צדיק אבל רחוקים ממשפחתם ומשאר השבטים, ויעקב מתפעל מהעובדה שלמרות שהם חיו כמו דג בארץ, הם ראויים להיות חלק משבטי ישראל, ויעקב יודע, שעל כל יהודי נגזר להיות פעמים רבות כמו דג מחוץ למים, ועליו לאזור אומץ להתנהג אחרת, להתאמץ לשמור על עצמאות רוחנית, לחיות בעולם גשמי אבל לשמור על חיבור למקור מים חיים. יעקב מברך את אפרים ומנשה – וגם אותנו – שנצליח במשימה הכל כך לא פשוטה.

עד היום כל אב מברך את בניו, שכמו שאפרים ומנשה גדלו בארמון המלוכה המצרי ולא באוהל של יעקב, ובכל זאת הם הצליחו לשמור על זהותם היטב, כך מברך כל אבא את בנו שהוא יצליח לשמור על עצמאות רוחנית בכל התפוצות והגלויות, ומול כל התרבויות הזרות.

*

נסיים את החומש עם דבריו הנפלאים של רבי שמשון רפאל הירש (בתחילת הפרשה).

נשים לב שבתיאור הצרות של יעקב אבינו התורה מאריכה רבות ומפרטת את כל פרטי הצרות והייסורים שעברו עליו, ואילו כאשר הוא הגיע לאחרית חייו, והוא חי במצרים עם משפחתו השלימה בשלווה ונחת, התורה מקצרת מאוד בתיאור חייו וכמעט לא נאמר עליהם דבר. מדוע?

"אם נזכור כי שבע עשרה שנה האמורות כאן היו שנות השלווה היחידות של יעקב, והן יכולות אפוא להיחשב כפרי כל חייו שעברו, וודאי אפשר היה לצפות שהן תובלטנה על ידי פרשה מיוחדת.

היעדרה של פרשה זו באה ללמדנו, כי שבע עשרה שנה אלה כלולות אמנם בחשבון הפרטי, אך מבחינה לאומית היו הן החשובות פחות. דווקא שנות החיים הקשים והמדוכאים, בהן עמד בניסיון לזכות בשם 'ישראל', ולהיות ראוי לו בתוך תוכן של גורל 'יעקב', הן הן שהקנו ליעקב את חשיבותו הלאומית הנצחית, ושבע עשרה שנה האחרונות היו רק הסיום, ימי השמחה השכר והטוב". 

גדולתו וכוחו של האדם נמדדים בעיקר בזמנים שהוא מתמודד עם קושי וצער, באיזה אופן ובאיזו צורה הוא מקבל את הייסורים. התורה מאריכה לתאר את השנים המאתגרות של יעקב, כי זהו הלימוד העיקרי בשביל כלל ישראל לדורות עולם, כיצד להתמודד עם קשיים, כיצד לקבל את הייסורים וכיצד לגדול מתוך הקושי.

לפני פטירתו של יוסף הוא משביע את אחיו, שכאשר הם ייגאלו ממצרים, שיעלו את ארונו ויקברוהו בארץ ישראל, והוא מצייד את עם ישראל בקוד ובסיסמה שתהווה עבורם את המפתח לגאולה: "פקוד יפקוד" – "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם" (נ', כ"ה). וכך כותב רבי שמשון רפאל הירש: "שתי מילים אלה היו לנקודות האור ששמרו על תקוות ישראל במשך מאות בשנים, לשחר הממשמש ובא".

שנזכה.