מה קורה כש"האיש והאגדה" הופך להיות קצת פחות אגדי?

השבוע הייתה לי שיחה נעימה ומפרגנת מאד. השיחה הזו הביאה אותי לתובנה עמוקה, שאם תבינו אותה – היא תשפוך לכם אור והבנה מחודשת על מערכות יחסים וקשרים בחייכם (מראש אקדים ואומר שעשיתי שינויים, שלא נזהה במי מדובר).

השיחה התנהלה בערך כך: "שמי אליהו", כך פתח האברך. "אני גר במרכז. אני ממש מתרגש לדבר עם כבודו. כבר חצי שנה אני עוקב אחרי הכתבות שלך בהידברות ועוד, ושומע כל שבוע את התוכנית שלך ברדיו "קול חי" בימי שני בלילה, אף פעם אני לא מפספס. אני מוכן לבטל הכל בשביל לשמוע, זה משהו מיוחד, איפה שומעים דברים כאלו? כזו נעימות, כזו הכלה" וכו' וכו' וכו'...

קוראים יקרים, האמת היא שלא נעים לי להמשיך ולפרט מה עוד הוא פרגן, אבל זו היתה רוח הדברים, פחות או יותר. במשך דקות ארוכות המשיך אליהו לפרגן ולפרגן.

אחר כך הוא פנה לסיבה שהביאה אותו לפנות אלי, אליהו סיפר על בעיות שלום בית קשות אצל אחיו. הוא ביקש להתייעץ איך לסייע בשלום בית אצל אחיו ואשתו. השיחה התארכה והתארכה, ובשלב מסוים הרגשתי שאני מתמודד עם חוסר אונים. הרגשתי שקשה לי לסיים את השיחה ולהסביר לו שאני עובד לפי שעות וגובה שכר על שעת ייעוץ.

בדרך כלל, מה שאני עושה בשלב מסוים, הוא שאני עוצר את השיחה ואומר לו בצורה ברורה ונעימה שהוא יכול לבוא אלי בשמחה לקליניקה ולהתייעץ בתשלום. למרות זאת, בסיטואציה הזו היה משהו בפנים שחסם אותי מלעשות זאת.

בתהליך שעברתי באותו שבוע מול המטפל שלי, הבאתי את הסיטואציה הזו, וביקשתי שיעזור לי להבין מה קרה שם. ואז, בתהליך, הבנתי דבר מאד מעניין על עצמי: בחיים יש לנו צורך להיתלות באנשים חזקים. אנחנו כל הזמן מחפשים סביבנו מישהו חזק שנוכל להיתלות בו ולהישען עליו. כשאנחנו מוצאים אדם כזה, אנחנו רוצים להרגיש ביטחון שהוא אכן יכול להוות עבורנו משענת יציבה, בטוחה ומוגנת עבורנו.

בתלות הזו יש כמה אלמנטים:

דבר ראשון – ככל שאנחנו חווים את עצמנו חלשים יותר - נחפש משענת חזקה יותר.

דבר שני – האדם שאותו הפכנו למשענת עבורנו – אם יש לו צורך לספק עבורנו את האשליה הזו, הוא ישתף פעולה בריקוד וישדר לנו עוצמה, חוזק וחוסן. אבל אם אין לו צורך רגשי להיראות חזק, הוא יראה לנו גם את החלקים האנושיים שלו: הלבטים שלו, הספקות שאיתם הוא מתמודד, הנפילות שהוא חווה, הפחדים, הרגשות...

במקרה שהיה לי, מה שבעצם קרה הוא שנוצר ריקוד מסוים. הוא שידר לי כהקדמה לשיחה כמה אני אדם חזק ומיוחד וכו', ואני רקדתי בריקוד הזה באופן כזה שהיה קשה לי להראות את המקום האנושי שלי, שאני אני בן אדם, יש לי סדר יום ואני נותן שרותי יעוץ בתשלום.

ומה קורה בקליניקה?

הרי מטופלים רבים באים לקליניקה בגלל שהם מתמודדים עם חוסר קבלה ודימוי עצמי נמוך מאד, והם מחפשים לראות במטפל דמות של "כל יכול", מן מלאך כזה או קוסם, שבידו ישנם הפתרונות לכל בעיותיהם.

יש מטפלים שנשענים על הכוח הזה, ונעזרים בכך.

הכוח הזה מתחלק לשלושה חלקים:

קסם,

סמכות,

ומסתורין.

קסם זו התחושה שלי, המטפל, יש קסמים שיכולים לרפא אותך, כמו תרופות פלצבו שנותנים לחולים והם מרגישים טוב יותר.

סמכות היא החלוקים הלבנים שהרופאים לובשים, או התעודות שמעטרות את הקירות של המטפל והופכות אותו לאדם בעל סמכות.

המסתורין הוא החשאיות שאופפת את תהליך הטיפול, כמו מרשמים שכתובים בלטינית, ובטיפול נפשי – תהליך שהמטופל אינו שותף לו ולא יודע כיצד הוא אמור להקל על סבלו.

אז מה באמת נכון? האם מטפל אמור לשתף את המטופל בכך שהוא בן אדם שמתמודד כמותו?

התשובה מתחלקת לכמה חלקים, והכלל הוא אחד: מה באמת נכון עבור המתייעץ, ורק עבורו. זה משהו שצריך לבחון אותו במבחנה, הדק היטב היטב.

לכן באופן כללי, מטפל לא אמור לשתף בחייו האישיים ובהתמודדויותיו. שעת הטיפול מוקדשת אך ורק למטופל. אבל כאשר מטופל מגלה סימנים של תלות והאדרה, והופך את המטפל לדמות לא אנושית וכל יכול, אז חשוב שהמטפל יברר גם עם עצמו מחוץ לחדר הטיפול מה הצורך הרגשי שיושב שם, כי אם המטופל הופך את המטפל ללבן, אז מן הסתם הוא רואה את עצמו ואת חייו בצורה של שחור או לבן, וכך את כל הדמויות שסביבו, או שהוא מלבין אותם או שהוא משחיר אותם.

ואז, אם המטפל מוצא את עצמו משתף פעולה עם הדפוס הזה ובעצם נהנה לתחזק את הבועה שהמטופל ניפח, אז חשוב מאד שהמטפל יעשה בירור עם עצמו מה קורה איתו, מדוע אני רוצה לשדר למטופל דמות של מלאך כל יכול.

חשוב להבין שהנושא הזה הוא לא רק בקליניקה בין מטפל למטופל. הרבה פעמים אנשים הופכים דמות מסוימת לאגדה, נשענים על אותו אדם וחושבים שהוא כל יכול. זה יכול להיות מול רב קהילה, או דמות שמאוד התרשמנו ממנה, וגם מול מטפל, יועץ, מורה, אחד ההורים, חבר או אפילו מול בן זוג.

ואז יכול להיות שיום אחד הם שומעים משהו על אותו אדם. זה לא חייב להיות משהו קיצוני, אפילו ראו אותו אומר משהו או מתנהג בצורה שלא תואמת את הדמות האגדית שציירו לעצמם. ואז, מה שקורה בדרך כלל הוא שבבת אחת הם הופכים את הדמות הזו לשחורה משחור.

כלומר, מאותו מקום שהיה להם צורך לראות בו "לבן", כעת יש להם צורך להפוך אותו ל"שחור". הם לא מסוגלים לשאת את האפור, לראות את החלקים, להבין שיש פה בן אדם עם חלקים יפים יותר ופחות, עם מקומות מעובדים ולא מעובדים, עם רגשות, עם עליות וירידות, עם מצבי רוח וזמני עליות וירידות.

ככל שנהיה מסוגלים לראות יותר את האנושיות של עצמנו, כך נוכל להיות מסוגלים לשאת את האנושיות של האדם שמולנו, ונוכל לראות שיש בו חלקים כאלו ואחרים, זמנים כאלו ואחרים, וגם אני וגם הוא בני אדם.

ההתבוננות הזו לא רק שתקטין את הקושי מול אותם אנשים, היא גם תעזור לנו להקטנת הפחדים, וממילא לפחות צורך באותה משענת שכ"כ פיתחנו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.