מי אמר שה' רוצה לתת לי? אולי לא מגיע לי בכלל?

בכל מקום שבו דיברתי על נושא הביטחון בהשם, נשאלתי שאלות כאלה: אולי לא מגיע לי? מי הבטיח לי שהכול יהיה? עברתי הרבה עבירות, אולי השם ירצה להעניש אותי?

התשובה לכל השאלות תימצא אצל הילד הקטן והמתוק במשפחה, שעדיין לא עשה משהו מועיל במשך חייו: עדיין לא למד תורה, לא הביא פרנסה למשפחה, לא יצר שום דבר חשוב – ואף על פי כן אנחנו נותנים לו מכל הלב, בשפע גדול, ללא שום תמורה או כוונה לקבל בחזרה. גם הילד הקטן מרשה לעצמו לבקש ממתקים, טיולים ופינוקים, ואינו חושב "אולי לא מגיע לי". הסיבה לכך היא פשוטה מאוד: אבא ואמא אוהבים אותי כל כך, שאפילו אם לא מגיע לי, הם יתנו לי.

דבר זה למדתי מבתי הקטנה. כמעט בכל יום היא ניגשת בחיוך מקסים, ושואלת:"אבא אני יכולה לקבל מסטיק? אני יכולה לקבל שקל לקנות ממתק בחנות?". מעולם לא עלה על דעתה שאולי לא מגיע לה. זאת מפני שהיא יודעת כמה אבא אוהב אותה, והיא סומכת על האהבה הזו, שבגללה אבא ייתן לה את מבוקשה. יתירה מזאת, אני מרגיש בלבי שאני רוצה לתת לה יותר ממבוקשה, כדי שיהיה לה טוב, וכדי לראות את החיוך שנסוך על פניה בעת אכילת הממתק. וכל זה למה? בגלל אהבתי אליה.

הבורא יתברך כבר קבע בתורתו "בנים אתם לה' אלוקיכם", "אהבתי אתכם אמר ה'". כדי להגיע למעלת הבוטח, חייב אדם להזכיר ולשנן בכל יום את המשפט "השם אוהב אותי", עד שתיכנס בלבו משמעות הדבר.

כדי להבין את גודל אהבת הבורא ליהודי, אביא דוגמא ששמעתי בשם אחד האדמורי"ם זצ"ל. כל האהבות שיש בעולמנו, כדוגמת אהבת אם לילדיה, ואהבת אב לבניו, וכן אהבת אישה לבעלה ולהיפך, אם ניקח את כולן וננסה לאמוד אותן – עדין לא נגיע לאהבת הבורא ליהודי אחד, וזאת משום שכול יהודי הוא חלק אלוק ממעל. וכשברא הקב''ה את האדם, אמר הכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", ומובא בזוהר הקדוש: "מי שנופח – משלו הוא נופח". כלומר, כשם שכשאדם מנפח בלון, הנפיחה יוצאת מתוכו – כך הבורא יתברך, כשברא את האדם, נפח באפו חלק ממנו יתברך. תארו בנפשכם כמה אהבה אוהבת אם את בנה, וזאת בגלל שנשאה וילדה אותו, ועזרה בגידולו בהיותו קטן. ואילו הבורא יתברך, שלא רק שיצר אותנו יש מאין, אלא מחיה אותנו בכל רגע ממש, ויש בתוכנו חלק ממנו יתברך, וכל מערכות גופינו עובדות בציוויו, ובנוסף דואג לפרנסתנו, ולכל צרכינו היום יומיים, ודאי שאהבתו גדולה שבעתיים.