תחרות הסיפור הקצר: עץ שתול

ראובן ושימי הם חברי הטובים. יחד אנחנו קבוצה סודית.

האמת, שאנחנו מנסים מאוד להיות כך.

קראנו לעצמינו חבורת "רחש" (ראובן, חיים, זה אני, ושימי), המצאנו סיסמא סודית, בנינו "מחנה" מוסתר בין ענפי אחד העצים, בחורשה הסמוכה, ואבזרנו אותו בציוד יקר ומשוכלל.

מידי יום אנחנו נפגשים, מנסים לעקוב אחרי אנשים שנראים לנו חשודים, מחפשים מטמונים מימי קדם וכתבי חידה אבודים.

שום משימה אמיתית לא עלתה בידינו, חוץ מפעם אחת שמצאנו ילד קטן שנכנס לחורשה בטעות, והחזרנו אותו לאמו הדואגת. אך כמו שאומרים: לפעמים הדבר שאתה מחפש, נמצא ממש מתחת לאף שלך.

באותו היום נפגשנו סתם כך. ישבנו על השרפרפים המאולתרים במרומי העץ, ושתינו מיץ בכוסות צהובות. היינו באמצעו של דיון על סוגי עקבות של בעלי חיים.

ראובן היה הראשון שראה אותו. הוא זינק ממקומו, ולקח את המשקפת לידיו. כמוהו עשינו גם אנחנו.

היה זה אדם לא מוכר, שהסתובב בין עצי החורשה. מידי כמה שניות הוא עצר, הניח את תרמילו על הקרקע, והחל לחפור לצד עץ כלשהו.

לאחר מספר דקות של חיפושים תמוהים, נראה היה כי התעייף. הוא התיישב בכבדות ממש מתחת לגזע שעליו ישבנו.

שימי ניסה לפתוח את פיו, אך ראובן היסה אותו בחדות, תוך כדי שהוא מסמן לנו להיות בשקט מוחלט.

עמדנו כך, דוממים, בלי להשמיע רחש, עד שהאיש קם ממקומו, ניער את בגדיו והחל לפסוע לכיוון השביל היוצא מן החורשה.

הבנו כי הוא סיים את חיפושיו כאן.

ברגע שהוא נעלם מן האופק, התיישבנו על השרפרפים והתחלנו לעבוד. לדברים מן הסוג הזה חיכינו.

ראשית כתבנו תיאור מדויק של האיש, ואחר כך העלינו השערות, לשם מה הגיע לכאן.

"בטח אבד לו כאן משהו", אמר ראובן.

"אני לא חושב כך", אמרתי מיד. "אנשים כמעט לא עוברים כאן, נדיר מאוד שהוא עבר כאן ובדיוק איבד משהו".

"אני חושב שהוא מתכנן משהו לא טוב. אולי הוא מנסה להכין את השטח לאיזה פיגוע או משהו כזה", אמר שימי, הדרמטי שבחבורה.

"אל תגזים!" אמרנו לו במקהלה, תוך כדי שאנו יורדים מן העץ. האמת, שכן היינו צריכים להיזהר. אחרי הכול, אנחנו לא יודעים מיהו או מה מטרותיו. אבל היינו ילדים.

לאחר שחקרנו את השטח ולא גילינו משהו מיוחד, החלטנו כי מחר נגיע מוקדם בבוקר ונחכה, אולי הוא יחזור שוב.

וזה מה שקרה. לאחר צפייה בת יותר משעתיים, שמענו קול צעדים מתקרבים. ידעתי שזה הוא, הייתה לו מין הליכה איטית אך בטוחה.

ואכן, הוא הופיע מבין העצים. מיד הבחנו שהוא נושא על כתפו כלי חפירה ארוך.

הפעם הצטיידנו במצלמה, ושימי הנציח מספר זוויות מוצלחות של דמותו.

כפי שחשבתי, המחזה חזר על עצמו. הוא בחר להתחיל לחפור בעץ מרוחק, ולכן יכולנו לדבר, בלחישה.

"אני אומר שנרד ונשאל אותו מה הוא צריך", הצעתי, "אולי הוא באמת זקוק לעזרה".

"מה פתאום!", נחרד שימי, "ואם הוא מחבל?!".

אבל לאחר כשעה בה אנו צופים באדם שעובר עץ אחר עץ, בחורשה רחבת ידיים, גם הוא נכנע והסכים, שנרד ונציע את עזרתנו.

אבל באותו רגע קרה משהו מוזר.

האיש נעצר, השליך את כלי החפירה מידיו, ושלף בעדינות מן הבור שיצר קופסה רחבה. לפי החיוך שהיה נסוך על פניו, הבנו כי הוא מצא את מבוקשו. חיכינו בצפייה דרוכה.

האיש התיישב, הניח את הארגז על האדמה והחל להוציא מתוכו פתקים ישנים. הוא החל לקרוא, ומיד פרץ בבכי.

הבטנו זה בזה בתדהמה גוברת.

מה הוא מצא שם? מה כתוב בפתקים שגורמים לו לבכות כך?

וכך במשך שעה ארוכה, האיש דולה פיסת נייר, קורא, ובוכה כתינוק, ולאחר שהוא מצליח להירגע, הוא מוציא פתק נוסף ומתפרץ שוב בבכי.

ואז ראינו אותו מחזיר את הדפים לקופסא, ובוחן את התיבה מכל צדדיה, כאילו מנסה לדלות ממנה מידע כלשהו.

לאחר כמה דקות הוא הניח את התיבה על הקרקע, וניגב דמעות אחרונות. לבסוף נשען על העץ הנטוע מאחוריו, ושקע בהרהורים.

"בואו נרד!", לחשתי, "אני חייב להבין מה קורה פה".

ראובן הסכים עם דברי, אך שימי הודיע כי הוא נשאר להשקיף מהעץ למקרה שהעניינים יסתבכו, ואז הוא יוכל להזעיק עזרה.

ירדנו בחשש, אך בסקרנות גוברת. התקרבנו, אך האיש לא שם לב. נראה היה כי הוא שקוע במחשבות. מקרוב נדהמנו לגלות כי הוא לא אדם מבוגר, אלא נער צעיר.

ראובן השמיע כחכוח קל מגרונו. הבחור נבהל והתרומם באחת. הוא התבונן בנו בהלם מוחלט, כשעל פניו ארשת מבוכה.

"סליחה", פתחתי אני, "שמי חיים, וזה חברי, ראובן", אמרתי והצבעתי לכיוונו. "אה...", גמגמתי, "אנחנו, איך לומר... עקבנו אחריך במשך הזמן שחיפשת בין העצים. ראינו שמצאת משהו שריגש אותך מאוד", אמרתי.

את ההמשך אמר ראובן: "מובן שאתה לא חייב, אבל אנחנו מסוקרנים להבין מה בדיוק קרה פה".

הזר הרצין, ואמר: "דבר ראשון, אני כועס עליכם מאוד שאתם נמצאים במקום שמם כל כך לבדכם, עוקבים אחרי איש לא מוכר. מהיכן ידעתם שכוונותי טובות?".

הסמקנו מבושה. בינתיים שימי הצטרף אלינו, לאחר שראה ממרומי העץ שהכול בסדר.

"אבל אם אתם רוצים לשמוע, אז שבו", אמר האיש וחייך.

התיישבנו סביבו, והוא החל לספר. "יש לי סבא צדיק מאוד. סליחה", הוא תיקן את עצמו, "היה לי סבא צדיק מאוד", אמר, ועל פניו עלתה הבעה עצובה.

"הוא נפטר לפני חודש. הייתי קשור אליו מאוד. מאז שאני ילד, אני זוכר את עצמי יושב לידו, מקשיב לסיפורי חסידים מפיו. הוא היה אדם צנוע ושקט, אבל בלבו בערה תמיד אש של קדושה והתעלות. תמיד ידעתי שהוא משהו מיוחד, וניסיתי ללמוד מפיו כמה שיותר.

"ברוך ה', הוא השאיר אחריו משפחה ענפה ומיוחדת. לאחר פטירתו, נכנסתי לביתו והתחלתי לחפש כתבי יד וחידושים שונים שלו, במטרה לערוך אותם לספר. באחת המגירות מצאתי חוברת, כמין יומן מקומט. על הכריכה היה כתוב 'עץ שתול'. בין הדפים הופיעה רשימה ארוכה: שריפת חמץ תשל"ד, שריפת חמץ תשל"ה, שריפת חמץ תשל"ו, וכך הלאה, עד לשנה זו. ליד כל אחד מן התאריכים היה מסומן 'וי' קטן.

"התפלאתי מאוד ולא הבנתי את פשר הסימונים המוזרים. משלא מצאתי תשובה, החלטתי להמשיך בחיפוש החידושים, אולי אמצא תוך כדי רמז כלשהו גם לתאריכים הללו. ואכן, לאחר כמה ימים, בעודי מסדר מגירה אחרת עמוסה ניירות, גיליתי מין מפה מקומטת, שבה היו מסומנים שבילים ועצים. בראש המפה היה כתוב באותיות קטנות 'עץ שתול', ומיד הבנתי שיש קשר בין המפה למחברת שמצאתי.

"בצד המפה היה רשום: 'העץ בעל הבליטה הימנית, סמוך לאבן המשוננת'. הבנתי שסבא החביא משהו במקום הזה, ורשם את המקום המדויק לעצמו, שלא ישכח. החלטתי לנסוע לשם.

"את 'העץ עם הבליטה הימנית סמוך לאבן המשוננת', לקח לי הרבה זמן למצוא, כמו שאתם יודעים", הוא אמר וקרץ בשובבות. "אבל מה שמצאתי ריגש אותי עד עמקי נשמתי", אמר, והציג בפנינו את הארגז המיושן, שהיה מונח כל העת בזרועותיו.

מקרוב, הארגז נראה מיושן עוד יותר. חלקו העליון היה מרופד בבד עבה, ועליו היה כתוב באותיות מודגשות: "שריפת החמץ שבלבי".

הוא פתח את הארגז לרווחה, ולעינינו נגלו עשרות פתקים בעלי גודל זהה. על כל פיסת נייר כזו הייתה רשומה השנה שבה נכתב, בדיוק כמו בחוברת, רק שכאן, בכל פתק רשומה הייתה מידה לא טובה שעליה עבד הסב לבער מלבו.

במשך השנה כולה הוא עמל להוציא מתוכו מידה רעה כלשהי, וכל שנה, לפני שריפת חמץ, היה נוסע ליער, כותב על פתק את המידה ומוסיף לארגז "שריפת החמץ שבלבו".

"וואו", התפעלנו, בעודנו מביטים בערימת הדפים המכובדת.

הנער הצביע על הבור שממנו שלף את הארגז. הבטנו פנימה, וגילינו לתדהמתנו שרידי אפר ושאריות מפויחות. הוא הסביר מיד: "אני חושב שכל שנה סבא בא לשרוף פה את החמץ, ובאותו הזמן הכניס את הפתק לתיבה".

ניגבתי דמעת התרגשות, וכך עשו כולם.