גיסו של יהונתן לובר הי"ד: "יהונתן היה אמור לחגוג השבוע יום הולדת, ויש לנו בקשה אחת"

"אני מבוגר מיהונתן באחת עשרה שנים, ובכל זאת הוא היה המורה שלי", כך אומר מתוך תחושת געגוע אליעזר מימון, גיסו הבכור של יהונתן לובר, שנפל ברצועת עזה בשבוע שעבר.

אנו משוחחים איתו עוד בתוך ימי השבעה. הכאב ניכר והוא אינסופי, אך מסתבר שגם הסיפורים על יהונתן הם אינסופיים, והמשפחה שמקבלת בימים אלו אלפי מנחמים, מוצאת את עצמה מתוודעת שוב ושוב לדמותו הייחודית של יהונתן שהפכה אותו לאחד הזרקורים הגדולים שהאירו את הדרך לכל מי שהיה סביבו.

לעשות רצון ה'

"מאז שאני מכיר את יהונתן הרגשתי שיש בו משהו מיוחד", מספר הגיס, "הדבר העיקרי שאפיין אותו זו העובדה שהוא ידע להבדיל בין עיקר לטפל, ועשה זאת במומחיות רבה. כך למשל כשהתגייס לראשונה לצבא הוא לא ייחס לכך שום חשיבות, וחבריו סיפרו שמידי פעם היה נעלם לבית המדרש, אבל כשהגיע רגע האמת והוא נכנס להילחם בעזה, הוא הלך עם זה עד הסוף בשיא הגבורה והעוז. הוא התעקש לקבל את 'הנגב' שזה הכלי החזק ביותר שיש, וכן לסחוב כמות תחמושת גדולה יותר מכפי שצריך ,כדי שחלילה לא יחסר. את כלי הנשק שלו הוא היה מנקה ומנגב כפי שבודקים תפילין, שיהיה הכי מהודר והכי כשר, ואת הכדורים הוא היה בודק כמו שבודקים פרשיות מזוזה, הכל מתוך אמונה שזהו כעת תפקידו.

"יחד עם זאת, הוא העמיד כל הזמן מול עיני רוחו את רצון הקב"ה, וכך למשל סיפר לנו אחד מחבריו על כך שהם הופקדו יחד על שמירה במקום מסוים, ואז נזכר החבר שלא התפלל ערבית. הוא ביקש מיהונתן לשמור כמה דקות לבדו, כדי שהוא יוכל להתפלל. יהונתן הגיב: 'תחשוב טוב אם זה מה שהקב"ה רוצה שתעשה עכשיו'. הוא אמר לו את זה בפשטות, לא בהטפה או בתוכחה. הוא פשוט זכר תמיד איפה הקב"ה נמצא, ומשם הגיעו כל החשבונות.

"חבר אחר שהכיר את יהונתן עוד לפני המלחמה, סיפר לנו שיהונתן מסר באחד הימים שיעור גמרא. כשהסתיים השיעור הוא שאל אותו איך היה, ויהונתן השיב לו: 'פתחתי את השיעור בפתיחה חסידית', וגם הסביר: 'מיד כשנכנסתי לכיתה כתבתי על הלוח: 'מה ה' יתברך רוצה ממני?' וכך התחלנו את השיעור, במטרה להבין מה הקב"ה רוצה מאתנו כעת. בהתאם לכך הגענו למסקנה שהקב"ה רוצה שנלמד תורה, וכך התחלנו ללמוד'. אני עצמי מגיע גם כן מעולם הישיבות והלימוד התורני, אבל יהונתן היה עבורי כמו זרקור שבולט מעל כולם ומסמל בהנהגותיו היומיות איך שצריך להתנהל, לא במובן החיצוני של צבע כיפה או אורך ציצית, אלא במובן של 'איך מתנהלים בעולם הזה'. הוא לימד אותי המון.

"אחרי שיהונתן נהרג", מוסיף הגיס, "העליתי במכשיר הסלולארי שלי תמונה שלו כשומר מסך. זה מאוד נוגד את האופי שלי, כי אני ממש לא טיפוס שנוהג לפרסם תמונות או זיכרונות שמבחינתי חיצוניים לחלוטין. אבל כאן נהגתי אחרת, וכשבני שאל אותי על כך בפליאה, הסברתי לו שעד עכשיו הייתי מסתכל על יהונתן ולומד ממנו איך להתנהל. כעת נותר לי רק להתבונן בתמונה וללמוד דרכה, בבחינת 'ויהיו עיניך רואות את מוריך'. שייתן לי תזכורת איך לעבוד את הקב"ה באמת".

מות גיבורים

יהונתן התגייס למחרת שמחת תורה, ונלחם במשך למעלה מחודשיים עד שנפל בקרב, באחד המבצעים המשמעותיים ביותר בעזה. "השיחה האחרונה שלו עם המשפחה הייתה במוצאי שבת, יומיים לפני שנהרג", מספר הגיס. "זו הייתה שיחה רגילה, כמו השיחות הנוספות שהתקיימו אתו בזמן המלחמה. בכולן הוא הרגיע וסיפר ש'הוא לא עושה שום דבר מיוחד' ו'לא מסכן את עצמו', אבל רק אחרי נפילתו התברר שעשה הרבה מאוד. הוא פשוט לא רצה להדאיג את ההורים".

חמיך הצליח לרגש אינספור אנשים בהספד המרגש שנשא, מאיפה מגיעות כאלו עוצמות?

"חמי וחמותי אנשים מאוד מיוחדים", בטוח מימון, "חמי הוא בוגר ישיבת מרכז הרב בה למד 11 שנים, ולאחר מכן שימש מחנך במשך שנים רבות. בנוסף למטען הרוחני שלו הוא גם אדם ברוך כישרונות, מנהל את התיאטרון היהודי 'אספקלריא' ופועל בהרבה מאוד חזיתות, אבל מעל הכל הוא יהודי שחי חיים גבוהים. כך למשל שמעתי מאשתי שבתקופת הגירוש מגוש קטיף כולם דיברו ונאבקו, אבל חמי במקום לדבר הרבה, פשוט לקח את כל משפחתו ועבר יחד איתם להתגורר ביישוב גני טל, כדי לתמוך בתושבים מקרוב. הם גרו שם במשך חצי שנה, ומיותר לציין את המשמעות של העברת תכולת הבית למקום אחר, ומציאת מוסדות לימוד לשמונה ילדים, הכל למען האידיאל.

"גם אירועי בר ובת המצווה של ילדי המשפחה היו שונים מאוד מן המקובל. חמי וחמותי לא ראו טעם לחגוג לילד אירוע ענק, כי כביכול איזה מסר אתה מעביר לו? שהוא מלך העולם? ומה יצא לו מכך? הם רצו לעשות משהו משמעותי יותר, לכן חצי שנה לפני כל בר מצווה או בת מצווה, הם שלחו את הבן או הבת להתנדבות כלשהי – אצל ילד מיוחד או נזקק, או בכל מקום אחר שהתאים לאופיו, ואת אירוע בר המצווה הם הקפידו לקיים יחד עם ילד נוסף, כדי שהילד שלהם יבין באופן המוחשי ביותר את משמעות קבלת עול מצוות והכניסה לחיים הרוחניים.

"זו הסיבה שכל כך לא מפתיע אותי לראות את גדולתם של חמי וחמותי בימים אלו, כשהם הופכים למוקד השפעה על כל עם ישראל. אני גם לא מתפלא מהסיפורים שנשמעים על יהונתן, כי כך גדלו הילדים בבית משפחת לובר, ואלו הערכים שחונכו אליהם מאז שנולדו. הם למדו לחיות בשביל עם ישראל ולחשוב כל הזמן איך לתרום, לא מתוך עול או כובד ראש, אלא עם הרבה הומור, שמחה וחיוכים. הכל נועד למטרה אחת – כדי להבין שאנחנו חיים עבור משהו שהרבה יותר גדול מאתנו".

מימון מציין כי בימים אלו, מיד לאחר השבעה, מתעתדים שני גיסיו – אחים של יהונתן, לשוב להילחם בעזה, לאחר שקיבלו חופשה לרגל השבעה. "חמי אמר לי: 'הלב שלי דופק על מאתיים ואני לא ישן בלילות, אבל איך אפשר להגיד להם לא?' ואני כל כך מבין אותו, כי זה לא שהם רוצים לסכן את עצמם חלילה, אבל במשך כל החיים חינכו אותם למסור את הנפש למען עם ישראל, והם מרגישים שזוהי הזדמנות וזכות אדירה".

לסיום מבקש הגיס לציין: "ביום חמישי הקרוב, כ"ג טבת, היה יונתן אמור לחגוג יום הולדת עשרים וחמש. נשמח מאוד אם כמה שיותר אנשים יקבלו על עצמם להשתדל להיות פשוט טובים יותר – לעילוי נשמתו. אני חושב שמתוך כל התכונות הטובות שהיו ליונתן, התכונה שבלטה אצלו יותר מכל היא אהבת ישראל שלו והיכולת להכיל כל אדם באשר הוא. בואו נקבל על עצמנו פשוט לאהוב זה את זה, לפעול ביחד ולא מתוך פילוג. עברנו תקופה כל כך קשה לפני המלחמה, כשעם ישראל היה מפולג, וכעת זו ההזדמנות שלנו להתאחד יחד לאגוף ברזל חזק, לחתור לניצחון ולעשות בכך נחת רוח לבורא עולם וגם ליהונתן שלנו".