שווה סיפור: איך שארנק מתגלגל

מגיל קטן אני זוכרת את עצמי נלחמת. נלחמת על השפיות, נלחמת לשרוד. לחייך לעולם, גם כשהכל כל כך לא בטוח, ואין פיסת אדמה יציבה כדי להניח עליה רגל, ודאי שלא ראש. התגלגלתי במספר רב של מקומות עד שהאנשים הנכונים קלטו את השדרים שיצאו ממני ומכל הסביבה שלי.

בזכותם הגעתי למוסד מדהים, מסגרת שנחשבת ל"רגע לפני הוצאה לאומנה". למרות כל האקשן והבלגן שהיו סביבי, בית הורי היה עוגן כלשהו בחיי, ולא רציתי לעזוב אותו. היו לי אחים ואחיות, והדאגה שלי אליהם נתנה לי כוח ומשמעות לסבל הרב.

במוסד הרגשתי בנוח. הייתי עם בנות שהיו פחות או יותר כמוני. לא כולן באמת התאימו לרמת ההתנהגות שהייתי רגילה אליה, אבל למדתי להתחבר לאנשים שנכונים וטובים עבורי. לאורך כל חיי הרגשתי איך הקב"ה נמצא איתי, בהשגחה מתמדת. ידיעה ברורה שה' איתי כל הזמן.

במקום לימודי התחבבתי מאוד על אחת מנשות הצוות, בחורה מקסימה. התפתח בינינו קשר מיוחד, והיא הכירה לי את משפחתה שגרה במושב בדרום הארץ – משפחה חמה שביתה פתוח לרווחה, והכנסת אורחים היא חלק מהותי מיסודותיו. הוקסמתי מהם. לראשונה היה לי מקום בטוח וחם, הרגשתי בנוח. התחלתי לנסוע אליהם בשבתות, חווה מקרוב בית יהודי אמיתי, עם הורים חמים, אוהבים. בית שתמיד ייחלתי לעצמי.

ביום שישי הייתי אמורה להספיק את האוטובוס שיורד דרומה. באותה תקופה לא היתה תחבורה רציפה, אלא קווים בודדים ביום ותו לא. אבל השטן, שערב שבת הוא המצע הטוב ביותר שלו, התחיל להפעיל את המהלכים שלו. גם כך המצב בבית היה בכי רע, הכל היה רגיש ומתוח, וכך יצא שהייתי עסוקה בלהתחנן ולעשות כל מה שרק אפשר כדי שאוכל לצאת בזמן – בד בבד עם הריצוי והניסיון להרגיע את הרוחות.

בסופו של דבר יצאתי חמש דקות אחרי האוטובוס האחרון, סתורת שיער, עם דמעות בנשמה.

צוידתי, לאחר מאבק רב, בשטר בודד ובמפתח של הבית. הכסף היה אמור להספיק לי לנסיעות. את העודף, כמובן, הייתי חייבת להחזיר.

רצתי את כל הירידות הישר אל התחנה האחרונה בשכונה. אולי ירחם המרחם ואצליח לתפוס אותו? לא יכלתי לחשוב על אפשרות שבה איאלץ לחזור הביתה ולשהות בה שבת שלמה.

לרווחתי, האוטובוס היה בתחנה, העמיס נוסעים שגרמו לו להתעכב עוד קצת, מה שעזר לי לתפוס אותו. אל המושב הגעתי ממש לפני שבת. לא נותר לי הרבה זמן, מיהרתי להתארגן ולקבל את השבת בשמחה.

השבת היתה הזמן לחבישת הפצעים, לאגירת הכוח ולאיפוס הנשמה. במוצאי שבת התארגנתי שוב מהר, כדי לצאת באוטובוס הראשון לכיוון העיר שלי. הנסיעה ארוכה, ובבית הזהירו אותי שוב ושוב שלא להגיע מאוחר. ידעתי שאבוי לי אם אחרוג מהכללים. לא היה צורך באיומים, הכרתי את ספר החוקים היטב.

וכך, בעודי מתארגנת, שמתי לב שאבד לי הארנק! מה אני עושה עכשיו? ככל הנראה שכחתי אותו היכנשהו, מרב סערת הרוח שהייתי נתונה בה.

פרצתי בבכי. לא יכלתי לשאת זאת. איך אעלה אל אבי, והארנק אינו איתי?!

מיד התגייסה כל המשפחה לעזרתי. הם חיפשו בכל מקום בו הארנק יכול להימצא, וגם התקשרו לכל מי שיכל לעזור, שמא ואולי ראו את הארנק. ו...האוטובוס עבר.

האוטובוס הבא היה האחרון. ידעתי שאני חייבת לעלות עליו. בינתיים, אחד מהזוגות שהתארחו אצל המשפחה ושמעו על הארנק האובד, התקשרו. הם בדיוק עברו ליד התחנה האחרונה ביישוב, מקום נידח שכמעט אף אחד לא עובר בו,  ושם ראו מודעה על ארנק שנמצא, שמישהו הדביק שם.

הם יצרו קשר מיד, ולאחר מסירת סימנים – התברר שזה אכן היה הארנק שלי. כמה שמחתי! אך הזוג מיהר לומר שהם כבר עזבו באוטובוס הקודם. המשפחה ניסתה לתאם איתם ומתברר שהם גרים ממש בסמיכות לביתי שבעיר. הם היו ממש נחמדים, והציעו להביא לי את הארנק ישירות לתחנה.

האוטובוס האחרון היה כבר בתחילת המסלול, ואני הייתי חייבת לתפוס אותו. לא היה עלי טלפון סלולארי, כך שעליתי לאוטובוס בידיעה שבתחנה שבה אני אמורה לרדת – הז וג שמצא את הארנק ימתין לי, כדי למסור לי את הארנק.

כאשר הגעתי לעיר, השעה היתה מאוחרת מאוד. הלב שלי דפק מהפחד על כך שלא הגעתי בזמן. ניסיתי לנחם את עצמי, שלפחות הארנק נמצא ותכף יהיה בידי. כשירדתי מהאוטובוס, קבל את פני זוג נחמד ממש. האישה חייכה אלי בכזו חמימות, שמשהו בי נרגע ונשאב אליה. הודיתי להם מעומק הלב. הם שאלו היכן אני גרה, והציעו ללוות אותי עד לבית, כדי שארגיש בנוח, עקב השעה המאוחרת. שמחתי – לפחות אוכל לומר שהגעתי עם ליווי. האישה גם עלתה איתי במדרגות הבניין עד הבית. עד היום, היא אומרת, היא לא יודעת למה היא החליטה לעלות איתי. בתחילה חששתי להיחשף בפניה ככה, מי ומה הבית שלי, רואים כבר שהדלת נפתחת. אבל מצד שני, הנוכחות שלה תרכך מאוד את הנחיתה שלי. יכעסו עלי פחות מתמיד. נפרדתי ממנה אחרי שהדלת נפתחה.

מבחינתי, האירוע איתה תם. אבל לא מבחינתה.

למחרת, כשהלכתי ללימודים, ראיתי אותה. היא ניגשה אלי ושאלה לשלומי. הודיתי לה שוב, והתפתחה בינינו שיחה. ככה בעצם התחילה מערכת יחסים מיוחדת. מיכל, היתה לי כאם, אחות ובעיקר – חברה. היא יצאה איתי לגלידה, סתם כך, סידרה לי עבודות קטנות ומשתלמות בעבודה שלה, החליפה איתי ספרים ומתכונים. היא היתה שמש שהפציעה בחיי. הבית שלה היה לביתי הראשון, לשם הגעתי כל הזמן. היה לי מפתח. בת בית.

מיכל עדיין לא זכתה לילדים. זו היתה העננה היחידה בחייה, העצב היחיד שהיה נסוך בקפלי העיניים. כאב לי עליה מאוד, וכל הזמן התפללתי עליה.

באחת מהשיחות שלנו, זה קרה. דברנו שיחה כל כך קרובה וכנה, שיחת נפש של עומק, ואז מיכל סיפרה לי על עצמה, על מי שהיתה – ואיננה. מיכל סיפרה לי שהמקצוע המקורי שלה היה בכלל הוראה. היא הצליחה מאוד בתחום, בכיתות הגבוהות בעיקר. היה ברור לכולם שעתידה בטוח בהוראה, ושעוד תגיע לגדולות. אולי בשל כך, היא אמרה, היהירות גרמה לה לעשות את השגיאה של חייה. היתה צעירה מכדי להבין ענווה מה היא. היתה לה בכיתה ילדה שהרקע שלה לא תאם בדיוק את השקפת עולמה של מיכל. היא לא ידעה איך זה קרה, אבל היא סנטה בה לא אחת. ואז, כשראתה פעם את אותה ילדה במקום שלא התאים לרוח מוסד הלימודים – היא פשוט פנתה להנהלה ודיווחה עליה – בלי לנסות לשאול, לדבר עם הילדה בעצמה. כלום. בעקבות כך, פניה של אותה ילדה הוכלמו ברבים על ידי ההנהלה, ואצבע מאשימה הופנתה אליה.

מאותו יום, אותה ילדה לא חזרה לכיתה. היא נפלטה לרחוב. הכאב, התסכול, האכזבה, ניפוץ התקווה וחוסר האמון שאותו אירוע גרמו לה, רק מסמרו אותה אל הווי השכונה והברזלים.

כשמיכל התפכחה, היה מאוחר מידי, אותה הבת, שנקרא לה לצורך העניין נעה, לא רצתה לשמע כלום. מיכל ירדה לחפש אותה בכיכרות ובפתחים שונים, אבל נעה סובבה את גבה, במקרה הטוב. לרוב, היא הטיחה בה את כל הזעם והכאב שהיה בה – ולא היתה מוכנה לסלוח.

מאותו היום, מיכל השתנתה. היא עזבה את ההוראה, מבינה שחטאה לתפקיד. היא עשתה הסבה מקצועית, וכיום היא במקצוע שונה לחלוטין. היא מיוסרת כל כך מכך, שהיא מנסה לכפר על זה בכל דרך. היא אמרה לי דבר מדהים: באותו יום שבו היא הכירה אותי לראשונה, עם הארנק, היתה לה שיחה עם ה'. היא התחננה שיעזור לה לכפר על מה שעשתה, שיחזיר את נעה בחזרה אל המסלול, אל קרבת אלוקים. היא התפללה כל כך, שכאשר ראתה אותי והבינה איפה אני גרה, היא החליטה לעשות הכל כדי לעזור לי ולשמור עלי ממלתעות הרחוב, לתת לי תמיכה, שאצליח להתרומם ולהחזיק מעמד, לבנות בית של תורה ואיכות.

נדהמתי ממה שהיא אמרה. ולא רק בגלל שלא האמנתי שהיא, מיכל העדינה, אצילת הנפש, שכל הטוב שבעולם שוכן בנשמתה, מסוגלת לעולל כך, אלא יותר מכל, כיוון שלאורך כל הסיפור שלה, התבררה לי דמותה של נעה. הכרתי אותה.

חברה שלי.

שמעתי ממנה את הסיפור הזה אינסוף פעמים. היא היתה גדולה ממני בכמה שנים טובות, אבל אחדות הגורל חיברה בינינו. פער השנים לא הפריע, שתינו הבנו מהם החיים, ומהו הרחוב.

עכשיו, כששמעתי את הצד השני, החלטתי להחזיר מעט טובה למיכל. כמובן לא אמרתי לה כלום, אבל בשקט-בשקט דיברתי עם נעה, בעדינות וברגישות. ניסיתי לרכך, להסביר את המקום של מיכל, את כאב הלב שלה מאז, את יסורי הנפש. אמרתי לנעה – בזכותך קבלתי אור בחיים. כדי לכפר עליך, היא אימצה אותי.

בסוף, סיפרתי לה על הדממה בבית של מיכל, על ההמתנה הארוכה, על הסבל והייסורים שהיא עוברת.

כאן נעה כבר לא יכלה לעמוד מנגד.

היא ראתה מה קרה לי מאז שהכרתי את מיכל, וכמה היא עזרה ותרמה לחיי. כעת, כשהבינה מי הדמות הזאת, היה לה יותר מקום לסליחה.

בסופו של דבר הפגשתי ביניהן. לקח זמן עד שהיתה אווירה נעימה, אבל מיכל הצליחה, ונעה התפייסה.

שנה לאחר מכן, היינו נעה ואני אורחות כבוד בברית. החיוך לא יורד מפנינו, ולא היה מי שתמה מה אנו עושות שם, זה היה ברור מאוד.

 הוא הילד שלנו, לא?