סיון רהב מאיר: כשהכל נראה מייאש, אנחנו נמשיך להצית תקווה

אוסף של שבטים מבין שיש לו מכנה משותף והופך לעם מאוחד. אויב אכזר גורם לציבור מבולבל להתלכד סביב מטרה וחזון, ולהגשימם. נשמע מוכר? זה קורה בפרשה, והלוואי שגם אצלנו. נתחיל.

• וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. סיימנו את ספר בראשית. אנחנו מתחילים את ספר שמות, בפרשת שמות. הפרשה מונה ומפרטת את השמות של בני ישראל שירדו למצרים. שנים חלפו, וכל אחד כבר התבסס בגלות והקים שבט. אולי חלקם גם מתחילים להתרגל למצב הנוכחי, לשכוח את ההבטחות שקיבלו האבות והאימהות של האומה.

• וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". השלטון התחלף. המלך החדש, כמו אנטישמים לאורך ההיסטוריה, רואה ביהודים בעיה. גייס חמישי. אבל לפני כל הגזירות והשעבוד, הוא נותן לנו מתנה. שימו לב למילים הראשונות שיוצאות לפרעה מהפה. הוא אומר לעם שלו: "הנה עם בני ישראל". הוא מעניק לנו לראשונה את ההגדרה הזו. ספר בראשית היה ספר המשפחה, עכשיו אנחנו עולים קומה והופכים לעם. אבל מי שמגלה לנו את סוד האחדות הזו בינינו – הוא פרעה מלך מצרים. הוא רואה יותר טוב מאיתנו שאוסף המגזרים והשבטים הזה הוא אומה אחת. הוא יודע שמתחת להבדלים החיצוניים יש פה מהות אחת, והוא רוצה להשמיד את כולה. האויבים שלנו תמיד ידעו זאת היטב, מהיטלר דרך אנטיוכוס ועד סינוואר. ב-7.10 בבוקר מחבלי חמאס הסתכלו על רוקדי המסיבה, על ילדי בארי, על הש"סניק באופקים ועל החרד"לניק בכרם שלום ואמרו: הנה עם בני ישראל.

• "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה". הגזירות מתחילות. פרעה מפחד מהדמוגרפיה היהודית, "פן ירבה", ומתחיל להתעלל בעם. אבל אז מגיע פסוק שהוא מנגנון ההפעלה של עם ישראל, האלגוריתם העתיק והסודי.

• וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. העינוי מוביל את העם לדבוק בחיים, ללדת יותר, להתאמץ ולהתקיים. במקום "פן ירבה", המציאות היא "כן ירבה". לאורך ההיסטוריה, כל ניסיון להשמיד את העם לא צלח, ורק גרם לנו לפרוץ ולהתחזק. אחרי כל טרגדיה הגיע גל של יצירתיות. חורבן בית ראשון הביא למפעל התחייה של עזרא ונחמיה. חורבן בית שני הצמיח את התורה שבעל פה. והקטסטרופה הגדולה מכולן, השואה, הביאה ללידה מחדש הגדולה ביותר. שלוש שנים אחרי אושוויץ, עם ישראל הקים מדינה יהודית אחרי אלפים שנה. כן ירבה.

השבוע שמעתי לראשונה את המושג המקצועי PTG, צמיחה פוסט טראומטית. אנחנו רגילים לדבר על פוסט טראומה, אבל מתברר שלפעמים, מתוך המצוקה, מגיעים למקום חדש וטוב שלא היינו מגיעים אליו אלמלא הפגיעה. ראיתי את זה מול עיני בכנס של עמותת "הצעד הבא", שפועלת למען פגועי גפיים. כמה עשרות גיבורים שאיבדו יד או רגל במלחמה הגיעו לירושלים, לפגוש מתמודדים ותיקים. הרב אביחי קצין, רב ומחנך פופולרי בעירו רעננה ומחוצה לה, איבד את רגלו במלחמת יום כיפור. בריאן מאסט, חבר בית הנבחרים האמריקאי איבד את שתי רגליו במלחמת אפגניסטן, ונחשב לגיבור אמריקאי ולתומך ישראל נלהב. שניהם שיתפו בסיפורם האישי את המתמודדים הצעירים, ואמרו שלא בטוח שהיו מגיעים לכל ההישגים שהשיגו בחיים, אלמלא הפגיעה.

• וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד – הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת – תְּחַיּוּן". וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. אלה שני פסוקים שמופיעים בזה אחר זה. הראשון מתאר את הציווי החדש של פרעה, "הפתרון הסופי", לזרוק ליאור תינוקות זכרים שנולדים. ואז מייד מסופר על זוג שמתחתן. אלה ההורים של משה רבנו. בתוך החושך הגדול, הם נישאים ומביאים לעולם ילד. מדליקים אלומת אור. כנגד כל הסיכויים, כשהכול נראה מייאש, הם מציתים תקווה.

• וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. רובנו זוכרים עוד מגן הילדים את הסיפור על משה רבנו בתיבה, ביאור. אבל בעצם זה ממש לא סיפור לילדים. הלב יוצא גם היום אל התינוקות והילדים החטופים, והנה כבר ברגעים הראשונים שלנו כעם, הילדים היו על הכוונת. האויבים הלא-מוסריים שלנו לא בדיוק נשפטים בסוף בהאג.

• וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר... וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף... וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". איזה אומץ. דמיינו את הבת של היטלר מצילה ילד יהודי ולוקחת אותו אליה הביתה. בת פרעה היא מה שהיינו קוראים היום חסידת אומות העולם. גם בתוך התופת, יש דמויות מוסריות שלא משתפות פעולה עם שלטון הרשע (חבל שלא שומעים קולות כאלה גם מעזה).

• וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ "משֶׁה", וַתֹּאמֶר: "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". לכל איש יש שם, והוא מעיד על מהותו. לכן כדאי להתעכב על השם המיוחד של משה. אם בת פרעה משתה אותו מן המים, הרי צריך לקרוא לו "משוי", אחד שנמשה. אבל היא קוראת לו משה – כדי לתת לו ייעוד: הוא צריך למשות אחרים, להושיע ולהוציא אחרים מצרה. הוא אכן יעשה זאת בגדול.

• וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. כבר בפסוק הבא הוא מתחיל למשות: משה יכול להישאר בארמון פרעה, עשיר ומנותק, אבל הוא יוצא אל אחיו, אל העם שלו ("הנה עם") ומתחיל לעזור. הוא מציל את אחיו היהודי מידיו של מצרי.

• וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. רע לנו? קשה לנו? לפעמים צריך לזעוק, לצעוק, להתפלל. עם ישראל לא נגאל ממצרים עד שלא הרים עיניים לשמיים ואמר: די. אנחנו לא יכולים לבד. אנחנו רוצים שכל ההבטחות שניתנו לאבותינו יתקיימו: נחזור לארץ, נחיה בה בביטחון ובשלום, נאיר את העולם.

• וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי". משה רבנו, ליד הסנה הבוער, מקבל את שליחות חייו. מעכשיו הוא ואחיו אהרון יקדישו את חייהם למטרת העל הזו, לצאת מעבדות לחירות. למשות את העם. שלוש המילים המפורסמות – שלח את עמי – מופיעות לראשונה בפרשה, ומאז הן ישפיעו על אינסוף סיפורים: מאבק העבדים בארצות הברית, מאבק השחורים לשוויון, מאבק היהודים בקומוניזם מאחורי מסך הברזל, וגם על כל אחד מאיתנו והשעבודים האישיים שלו, והניסיון שלו להתקדם בחיים. במצבנו הנוכחי בישראל יש לנו הרבה מה ללמוד מהפרשות האלה. זה עוד יהיה ארוך וכואב, יהיו משברים ואכזבות עד לגאולה. יציאת מצרים אינה סיפור היסטורי, היא מסר אקטואלי. הרב קוק כבר כתב: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". שיגיע אביב.

הטור פורסם בעיתון  "ידיעות אחרונות".