איך נכון להתייחס לאוכלוסייה של "בלתי מעורבים"? על המלחמה בראי פרשת השבוע

א.

רבים הוגים בימים אלה בשאלת "היום שאחרי". מה יהיה אחרי התהליך הנוכחי, מי ינהיג בעתיד, מה יהיה מנגנון השליטה ומה יהיו סמכויותיו. השאלה הזו אופיינית למין האנושי, אשר מאז ומעולם שאף לגלות את צפונות העתיד. במובן הפסיכולוגי, כפי שהסביר הפילוסוף פרידריך ניטשה: "הבלתי ידוע מביא עמו סכנה, אי-שקט, דאגה, ותגובה ראשונה של אינסטינקט היא לסלק מצבים מרגיזים". לכן, כדבריו: "כשאתה משתית את הבלתי ידוע על הידוע, זה מקל עליך, מרגיע ומספק אותך, ונוסף לכך – זה נוסך בך רגש של כוח". אומנם, השאלה האולטימטיבית "מה יהיה?" חשובה בפני עצמה, והיא גם זרז לתכנון קדימה ועמידה במשימות, אך לעיתים היא מהווה מסווה לניסיון לחמוק מהצרכים של ההווה. במשל הקרוי "חמורו של בורידן", ניצב חמור בצומת שבילים: בסיום כל שביל, ממתינה ערמת מספוא. שתי הערמות שוות בדיוק. על פי המשל, החמור, שלא ידע באיזו ערימה לבחור, מת מרעב בצומת השבילים. המשורר האמריקאי רוברט פרוסט – אשר זכה בארבעה פרסי פוליצר, כתב על כך את שירו הידוע: "הדרך שלא נבחרה". כאשר אפשרויות העתיד מקפיאות את הבחירה בהווה, ניתן לומר בזהירות כי מדובר בחמיקה. "לחיות", כתב ניטשה, "משמע להיות שרוי בסכנה". מעבר לצורך הפסיכולוגי להרגיש בשליטה בנסיבות לא ידועות, הרי שלעיתים התכנון מתנגש במציאות שלא ניתן היה לחזותה מראש: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". 'האדם מתכנן', כפי שאומר הפתגם, 'והאלוהים צוחק'. הניסיון לבחון את החלטת ההווה על פי העתיד, אינו נטול רציונליות. יחד עם זאת, אי-הוודאות היא חלק אינטגרלי מהחיים. את הבחירות, בסופו של יום, יש לבצע בהווה.

ב.

כיצד יש לנהוג באוכלוסייה "בלתי מעורבת", היא שאלה נוספת שעולה לאחרונה. שאלה זו כוללת למעשה שאלה יסודית יותר: כיצד מגדירים מיהו מעורב ומיהו חף מפשע? שאלה זו דורשת עיון מעמיק. גם מבלי לעסוק בה באופן ישיר, מעניין לבחון את הפרספקטיבה של פרעה בנושא. לאו דווקא נפעל לאורו, אך מכל מקום שווה ללמוד מה עשה שליט ממלכה עוצמתית מהעבר. "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות... בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים – אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה". כיוון שיועציו הרואים בכוכבים אמרו לו, כדברי רש"י, כי "עתיד להיוולד בן המושיע אותם", ציווה פרעה להרוג את כל הזכרים הנולדים לבני ישראל. בתור מנהיג מעצמה משגשגת, שהצליחה לצאת ממשבר כלכלי מורכב מאד, פרעה לא לוקח סיכונים. הוא לא חש סכנה ממשית מכל תינוק עברי שנולד, אלא רק מאחד מהם, אך למען הזהירות קבע כי יש להרוג את כולם. המיילדות, אשר אחת מהן היא פועה – מרים, כפי שמבאר רש"י, לא פעלו בהתאם לציווי, ובני ישראל פרו ורבו. באחד מן הימים, מקבל פרעה 'ידיעת זהב' מראשי המודיעין שלו – האצטגנינים:  "היום נולד מושיעם (של ישראל) ואין יודעין אם ממצרים אם מישראל". בעקבות כך, פרעה מחמיר את מדיניות היחס אל הבלתי מעורבים, וקובע: "ויצו פרעה לכל עמו לאמור – כל הבן הילוד היאורה תשליכו, וכל הבת תחיון". פרעה מבין את הסכנה העומדת מולו – קריסת הממלכה שנבנתה במשך עשרות ומאות שנים. וכך, כאשר יש לו מודיעין מדויק כי ביום מסוים עומד להיוולד האויב הגדול ביותר שלו, הוא מסיר את הכפפות ומכריע – כל בן, עברי או מצרי, אשר ייוולד באותו יום, דינו מיתה. אין ספק שפרעה לא היה מאסכולת ההכלה.

ג.

כיצד מגדירים גבולות גזרה – מה בין מי"ב למת"ב ומה הקשר למרים האחות והמיילדת? הגדרת גבולות גזרה היא פעולה חשובה ומצילת חיים, בוודאי בכל הקשור באזורי מלחמה. בהקשר זה ישנם שני מושגים צבאיים, אשר ההבדל ביניהם גדול. מי"ב – הוא מרחב ירי בתאום. כלומר, שטח מוגדר, אשר במידה ומי מכוחותינו רוצה לבצע בו "אש" – ולצורך העניין ירי ארטילרי, עליו לתאם זאת עם הכוחות הרלוונטיים בגזרה. מת"ב – הוא מרחב תקיפה באש. היינו, תא שטח עליו הכוחות השונים מסכימים מראש כי ניתן לירות אליו גם ללא תיאום דקדקני בכל ביצוע ירי וירי. לאחר גזרת פרעה – "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", פרש עמרם מאשתו יוכבד. עמרם חשש שמא יהרגו את ילדיו העתידיים, ולכן הגדיל לעשות ופרש מאשתו. אך אז, מרים, בתו השנייה, פנתה אליו והסבירה לו את ההבדל בין מי"ב למת"ב – בין הרשאה חלקית לגורפת. וכדברי רש"י:  "שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה – אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות". מרים, אותה המיילדת 'הרואה את הנולד', הבהירה לאביה, כי לעיתים החמרת האיסור ושינוי גבולות הגזרה ללא תאום וללא בדיקה, הן פעולות העלולות להיות קריטיות וגורליות. לא כל החמרה או "הגדלת ראש" הן בהכרח לטובה.

בתוך האירוע הנ"ל חבוי מסר חשוב לכל קברניט ומצביא. עמרם, כפי שנראה, היה ממנהיגי הדור. כאשר בחורה צעירה העמידה אותו על טעותו, הוא לא דבק בקונספציה, ולא נפל בכשל 'הד הומינם'. הוא לא השתיק אותה באמירה בסגנון: 'רב"טית צעירה, את בסה"כ תצפיתנית. אל תלמדי אותי איך לנהל לחימה' (מרים, כזכור, הייתה זו שתצפתה על משה בתיבה). עמרם השכיל, כלשון הרמב"ם וכפי שהורו גם אריסטו וסוקרטס, לשמוע ולקבל "אמת ממי שאמרה".

ד.

"הוראות פתיחה באש" מקבלות משנה תוקף במצבים מורכבים. אדם, גם אם הוא מחזיק בנשק כדין, עלול להישלח לכלא, במידה והשתמש בנשקו שלא בהתאם להוראות. מעצם היותן 'הוראות', פעמים רבות, הן מעט אפורות, והפרשנות המשפטית יכולה להטות את הכף לכאן או לכאן. למשל, מה הכוונה כאשר חייל חש "סכנה ברורה ומידית"? כאשר משה יוצא לראות בסבלות אחיו, הוא מזהה "שני  אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע – למה תכה רעך?". רש"י במקום מציין:  "למה תכה – אף על פי שלא הכהו נקרא 'רשע' בהרמת יד". האם עצם ההחזקה בנשק או הרמת היד של צד אחד מקנים את זכות ההגנה העצמית של הצד האחר? כמו בעולם המשפט – הצבאי והפלילי, גם הגמרא עוסקת בשאלה זו. וכך נאמר במסכת סנהדרין: "כל המגביה יד על חברו, אע"פ שלא הכהו – נקרא רשע, שנאמר: 'ויאמר לרשע למה תכה רעך', 'למה הכית' לא נאמר, אלא 'למה תכה', אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".  הרבי מלובאוויטש מביא ביחס לדברים אלה שלוש דעות, אשר ההשלכות שלהן קריטיות להכרעה בסוגיה של "הוראות פתיחה באש" והגדרת "סכנה ברורה ומידית". לדעת רבי יעקב בן אשר ("הטור"), הגבהת היד היא אומנם חלק מקדמי לביצוע פעולת ההכאה, אך אינה כלולה בה. היא איננה מהווה מעשה הכאה. לדעת הרמב"ם, הגבהת היד, היא עצמה מהווה מידה מגונה, ולכן אסורה מדרבנן, וזאת ללא קשר אם בוצעה לאחריה הכאה (המהווה איסור דאורייתא). לדעת מחבר ה"שולחן ערוך" – רבי יוסף קארו, עצם הגבהת היד נחשבת חלק ממעשה ההכאה, ולכן גם היא אסורה מהתורה. ואם נמיר זאת לטרמינולוגיה הטקטית: ידו של רבי יוסף קארו הייתה קלה יותר על ההדק.

ה.

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". כך נפתח סיפור לידתו של משה רבנו – המנהיג הבולט ביותר של העם היהודי, המנהיג ששחרר את עמו משעבוד לחירות כנגד כל הסיכויים והוביל אותו לארץ המובטחת. אך משה לא נולד לסתם "איש מבית לוי". עמרם – אבי משה, נחשב לאחד מהבולטים מיהודי גלות מצרים, הוא עצמו היה מנהיג הדור. יתרה מכך, כפי שנאמר בגמרא במסכת בבא בתרא – עמרם הוא אחד מארבעת האנשים בתנ"ך, אשר לא חטאו מעולם, ומתו רק "בעטיו של נחש" – היינו רק מעצם היות המוות בעולם. מנוסח הפסוק אפשר ללמוד שני דברים יפים על עוצמה וצניעות, שני שיעורים המופנים לכל מנהיג, ובעצם – לכל אדם. השיעור הראשון הוא לדעת כי ההצלחה תלויה בך, ולא באף אחד אחר. משה רבינו, לא היה מאלה שבכיתה א' אמרו עליהם – "זה יהיה רמטכ"ל". הוא נולד לטראומה כאשר בילדותו "נזרק" לנילוס והופרד ממשפחתו. הוא התמודד עם גמגום, היה ביישן, אולי אפילו חסר כריזמה, ולכאורה – חסר ייחוס: "איש מבית לוי". למרות תנאי הפתיחה הקשים, הוא התגבר ועשה זאת בזכות עצמו. הוא פילס את הדרך וביצע את שליחותו ההיסטורית מתוך עוצמה של מנהיג. השיעור השני בא לאזן את הראשון. אומנם משה הפך לדמות המנהיג האולטימטיבי, אך מן הראוי שיזכור, שנזכור כל אחד ואחת מאיתנו, לתת קרדיט לדורות הקודמים, לאלה שהיו כאן לפנינו, נלחמו ופילסו עבורנו את הדרך עד הלום.

ו.

על הכרת הטוב, ניתן ללמוד מאירוע נוסף של משה. משה ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". משה אומנם הציל את אחיו, אך מבחינת פרעה, הוא הרג את אחד מאנשיו. מהחשש בורח משה ממצרים, ומגיע לאזור מדיין. שם, הוא מסייע לבנות יתרו להשקות את הצאן. אביהן תהה "מדוע מיהרתן בוא היום", שכן לרוב, היו הרועים באזור מתנכלים לבנותיו, אם מטעמי מגדר, אם מטעמי מגזר. וכך הן ענו לו: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". מדוע "איש מצרי", הרי משה היה עברי? ניתן לומר כי משה היה איש שהגיע ממצרים, וייתכן אף שהיה לבוש בבגדים מצריים. אך ישנו פירוש נוסף: כאשר ביקשו בנות יתרו להודות למשה על העזרה, הוא אמר להן שהן צריכות להודות, אך לא לו, כי אם לאותו "איש מצרי", אשר בגללו נאלץ לברוח ממצרים. 'אל תודו לי', אמר משה, 'אלא למסובב הסיבות'.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.