דניאל אלוני חושפת: "בשבי התפללתי, קראתי לקדוש ברוך הוא 'תהיה פה בשבילי'"

דניאל אלוני, 44, שוחררה עם בתה אמיליה בת ה-5 וחצי משבי חמאס. השתיים נחטפו מניר עוז בעת שביקרו בבית אחותה של דניאל, שרון קוניו. באותה שבת דניאל הייתה אמורה להיות במקום אחר, אבל רצתה לעשות את החג עם המשפחה. יחד עם אחותה שרון, בעלה דוד ושתי התאומות, יולי ואמה, היא מצאה את עצמה נאבקת כשהמחבלים העלו את הבית באש. דוד ברח מהחלון עם יולי כשדניאל, שרון ושתי הבנות נשארו בממ"ד השרוף.

"בזמן השהות שלנו בממ"ד הרגשנו ששורפים לנו את הבית", היא משחזרת בראיון לחדשות 12. "אחותי השאירה הודעה שאנחנו נשרפים ואנחנו כנראה לא נצא מזה. השלמנו עם גורלנו שאנחנו נמות כאן בבליעת עשן או בשריפה".

"מה הרגשתי? הבנה, פחד, ללא מילים. מה תעשי? תפחדי? את עוד שנייה לא תרגישי כלום", שחזרה. "אחרי שכיסיתי את הילדה שלי בשמיכה, לא יודעת אפילו למה, אולי שהעשן לא יחדור או יחדור לאט יותר, וחיבקתי אותה חזק - אמרתי לה שאני מצטערת שאנחנו הולכים למות. היא לא אמרה, לא דיברה, אבל אז היא התחילה לבכות שהיא לא נושמת, והיא צרחה. ואז משהו בזעקה של הבת שלי גרם לי להגיד לא לייסורים האלה. העדפתי שזה יהיה בירייה, שיהיה מהיר יותר. ואז אני מנערת את אחותי, שהייתה חצי איתנו וחצי לא. אני אומרת לה 'שרון, בואי נמות ביריות, זה יהיה כואב, אבל זה יהיה מהיר. למה להעביר את הבנות בכאלה ייסורים?'. אני רק חושבת על לשמוע כל מיני חרחורים של בליעת עשן, יריות עדיף. לא היה לנו כבר הרבה כוח בגוף, והיא עוזרת לי לפתוח את החלון. יצאנו ומולנו עומדים מספר מחבלים עם רובים שלופים. אני עוצמת עיניים, מחכה למטח. שמענו יריות בחוץ, ואז אני פותחת את העיניים והם פשוט מסמנים לנו לצאת. ואנחנו כבר באפיסת כוחות, הם ממש עוזרים לנו לצאת ומכתרים אותנו.

"ואני מבינה שאני עם שתי הבנות וששרון נעלמה לי. ואז הם מושיבים אותנו על איזשהו ספסל, ואנחנו מחכים להסעה שלהם. מלא מחבלים לידינו. הקיפו אותנו עם נשק. אני תופסת את הבנות הכי חזק שאני יכולה ואני רועדת, כמו שאני רועדת עכשיו כשאני מספרת את הסיפור הזה. והם פשוט נותנים לי כאלה סטירות מאחורה, בראש, בגב. הם צועקים כי הם תפסו שלל והם היסטריים, הם שיכורים מאושר ומצלמים בטירוף. היו צעקות 'אללה אכבר, אללה אכבר'".

בהמשך סיפרה אלוני מה קרה כשהגיעו לעזה: "המחבל אומר לי לקום ולוקחים לי את הילדה מהידיים, את אמה. לוקחים לאמא את הילדה מהידיים. זה שהם לא ידעו שאני לא אמא שלה - אני אמא שלה לכל דבר כאן. זה היה רגע שהצלחתי לפתוח את הפה והתחלתי לצעוק. 'לא, לא, הבת שלי, לא' (בערבית). הוא עשה לי ככה (מדגימה צורה של נשק עם היד) ופה ירד לי מסך. יש איזשהו מנגנון שפעל, מנגנון שמדחיק את מה שאני ראיתי. כי אני לא זוכרת למי הילדה נמסרה, אני לא זוכרת לאיזה כיוון הם לכו. נכשלתי בלשמור על הילדה שלי. היא כמו ילדה שלי. היא ילדה שלי. אני לא מאחלת לאף אמא לעמוד במבחן הזה. הפרצוף של שירי ביבס שנלכד כל כך טוב בעדשות המצלמות שלהם, זה היה הפרצוף של כל האימהות שנלקחו ככה".

על השאלה מה עזר לה לשרוד, ענתה: "קודם כל התפללנו. אני כל יום הייתי לוקחת איזה רגע ביום, מושיבה את אמיליה והתפילה שלי הייתה מתחילה ככה, 'אלוקים, תקשיב לקול של ילדה', ומתפללת לחזרתנו, לשחרורנו, למצב הבריאותי של כולם. כשהייתי הולכת לישון היה מתנגן לי בראש השיר של שולי רנד 'אייכה', שהוא כמו תפילה כזאת, קריאה לקדוש ברוך הוא 'תהיה פה בשבילי'. כאמא את מגייסת כוחות שלא בטוח שהיו שם בכלל לפני. את אומרת בשבי 'אני אעשה הכול כדי שהילדה שלי תעבור את הטראומה הזאת בצורה הכי 'רכה' שיכולה להיות לילד', ואת עושה הכול. את מתחננת לאוכל, את מתחננת לקלח אותה גם אם אנחנו לא יכולים להתקלח. הייתי מגדל איתן בשבילה".