אפרת ברזל: כן, את באמת צריכה לעשות עליהם רושם. תגידי לו את זה

זה משמח אותי, וגם מרנין.

מה?

העובדה שטור על מילים טובות שנשים צריכות כמו זה ששלחתי לכאן בשבוע שעבר, גרם לי לפגוש ברחובותיה של עיר כל כך הרבה נשים שאמרו לי, "תודה".

זה משמח אותי וגם מרנין, שחלקכן אמרתן ששש-מאות המילים האלה, משבוע שעבר, גרמו לריבוי בפועל של חלוקת מילים טובות אליכן ומכן, בעבודה, במשרד, בכיתה, במכולת, באוטובוס, בתחנה.

חלקכן שאלתן אותי, ובצדק, בעקבות הטור, מה קורה עם הצורך במילים טובות בממלכת הבנים.

צודקות.

בואו נעבור רגע לצד עזרת הגברים, דרך הסיפור הבא: בשבוע הקרוב, אני מסיימת סדנה שעשיתי בעיר הקודש, אלעד. נשים אלעדיות יקרות, אני? אתגעגע אליכן.

יש לי משהו עם העיר הזאת לאחרונה. אתם מכירים את זה שאו שאת לא מבקרת בזיכרון יעקב חמש עשרה שנה, ולא יודעת מה שלום רוטשילד הברון, ואז, יוצא מצב מצחיק שאת פעמיים באותו השבוע בזיכרון יעקב?

יוצא לי הרבה-הרבה להיות לאחרונה באלעד. אני מסיימת בשבוע הבא סדנה עם קבוצת נשים מופלאה. התחלנו לפני כמה חודשים מארז של עשר הרצאות, ועכשיו עשינו עוד עשר. ליתר בטחון.

אנחנו לומדות שם על הבפנים שלנו. על צרכים רגשיים, על מערכות יחסים, על הקשר בינינו ובין הילדים. על העבר הרגשי שלנו, על איך הוא משתקף בהווה, אולי נכון יותר לדייק ולומר, אנחנו לומדות שם את העולם הפנימי שלנו, בכלל.

בשיעור שהיה מיד אחרי חנוכה, אישה יקרה הצביעה ושאלה. ביקשתי ממנה רשות לכתוב את הדברים כאן. היא אישרה.

היא הצביעה וסיפרה משהו על ערב לביבות משפחתי. היא סיפרה שהיא הכינה לכבוד האירוע אוכל, ואז כשהיא סיימה, היא החליטה להוסיף עוד בישול, עוד מנה.

בעלה, היא המשיכה, ראה את הפעילות במטבח, ואמר, "למה את מתחילה להכין גם את זה? יש מספיק אוכל, אחר כך את תבכי שכואבות לך הרגליים, מה, את צריכה לעשות עליהם רושם?".

זהו.

וכולנו הקשבנו, ואני שאלתי, "ומה ענית לו?".

והיא ענתה,

אבל אני אמרתי את מה שאני הרגשתי, כמנחה: "כן, יקרה אחת, באמת של האמת, את צריכה לעשות עליהם רושם. האם יש לאישה דרך יפה וטהורה יותר לעשות רושם על אחרים משמעותיים בחייה, מאשר בעולם הבישול? האם יש לאישה יהודייה דרך יפה יותר להראות את יצירות כפיה מאשר בממלכת המטבח?".

"כן", אמרתי לה, "תחלקי עם בעלך את לבך. את צריכה לעשות רושם. את צריכה שהאורחים בערב הלביבות ייראו איזו בשלנית את, ואיזו עקרת בית למופת את, וכמה טעימים הם מטעמיך. כן, שתפי אותו בעובדה שאת צריכה לעשות רושם".

וכולנו צחקנו, והחיוך שלה, מאיר העיניים, עשה לי אושר.

בשבוע שאחרי, בתחילת השיעור, שאלתי אותה מה שלומה. ואם היא דיברה עם בעלה.

והיא שוב חייכה את האושר.

"כן", היא אמרה, לפני כולנו.

"מה אמרת?", שאלתי.

"אמרתי לו את מה שהיה כאן בשיעור. חלקתי איתו, שכן, שאני הייתי צריכה מול אותם אורחים ואורחות לעשות רושם, ושדיברנו על זה בשיעור, שזה הצורך שלי, כמו שלמדנו כאן".

"ומה הוא אמר?", הסתקרנתי.

הסתקרנתי אני, וכך גם כולנו.

"הוא שמע. זה היה טוב. הוא חשב. והוא חזר אחרי זמן",

"נו",

הייתי במתח,

"ואמר, שבזכות השיחה הזו, הוא באמת שם לב. גם על עצמו. שכשהוא הולך לבית הכנסת או לעיסוקים שלו, שיש הרבה דברים שהוא עושה, ושהוא צריך בהם להרגיש שהוא עושה רושם. שכולנו אותו הדבר, שכולנו צריכים את זה. גם הם. הבנים. כולנו זקוקים למילים. טובות. שמאשרות את הרושם".

הוי, זה היה טוב.

נהייתה מזה כזו שרשרת מבורכת.

כי גם זו שישבה מולה, סיפרה את הסיפור הזה לבעלה. הסיפור הראשון, שהיה בכיתה, ואת סיפור ההמשך, שהיה אחרי. ופתאום הבעלים הרגישים, כולם הודו בצורך החשוב של עצמם, צורך קיומי של נוכחות העצמי, הצורך לעשות רושם, כל אחד בשטח שלו, בקהילה שלו. שהבנים לא פחות מהבנות צריכים לדעת,  שאחרים ראו, שאחרים יידעו. נו, צריכים לעשות רושם, מהסוג שלהם.

ואני, אתן. סיפרתי לבעלי את סיפור ערב הלביבות, את הצרכים הפשוטים שלנו, המבשלות, את סיפור ההמשך, של האישה הנפלאה הזו, מהסדנה.

הוא אהב כל כך את הסיפור, את התגובה הכנה של הבעל שלה, שהוא לא מכיר, אבל התחיל לשים לב גם על עצמו.

זה עשה כל כך טוב.

כי כשאנחנו מכירים את הצרכים הטבעיים שבורא עולם נטע בתוכנו – תיכף ט"ו בשבט, כולנו, בנות, אתן עוד כאן? כבר קנינו כולנו, הרי, רקפות, ורודות, אדומות, לבנות, סגולות. כי כשאנחנו חולקים יחד כמשפחות, כעם, כהורים, כילדים, רגשות, גם כאלה שאין בדרך כלל אומץ לגלות, כבר נכנסת ברכה לכל שיחה, כבר מתרחשת השבחה של מערכות יחסים אנושיות. כבר נהיה ערב אחר של לבבות. בשורות טובות.