"לזה אתם קוראים רגוע? הוא לא מפסיק להשתולל! מה עשיתם לו?!"

רק אתמול היינו אצל הפרופסור הנכבדה. לא ידענו מה הימים האלה צופנים לנו. התחלנו לנסות להשיג ריטלין. כמה כאב ראש! לא מוכנים למכור לנו. הילד קטן כל כך, צריך אישור.

ועד שיהיה אישור?

שיתמודד.

ומה הוא עשה עד עכשיו? ומה הוא עושה עכשיו? לא מתמודד?~ יש לו כל כך הרבה דברים להתמודד איתם, למה שלא נקל עליו מיד עכשיו, כשאפשר?

לא התכוונו לסגת מהמערכה הזו. אנחנו נשיג את התרופה הזו, ויהי מה.

טלפונים, טלפונים, תחנונים, הפצרות, בקשות. לא הצלחנו לקנות את התרופה, גם לא באופן  פרטי.  בקופה ביקשו שנשלח להם את סיכום הביקור אצל פרופסור יוגב. שלחנו, חשבנו שנקבל תשובה מיידית, והופתענו לדעת שלא, יש זמן טיפול. צריך לשלוח למשרד הבריאות לקבל אישור, זה לוקח זמן. והרבה. לפחות שלושה שבועות.

נזכרתי פתאום שהרופאה נתנה לנו קופסה עם כמה כדורים, זה מה שניתן לו בינתיים.

אני לא נותנת לו את התרופה בלב שלם, ממש לא. קשה לי כל כך, מלחיץ, מפחיד, מדאיג. מה יהיה?

הערב אני עובדת על אוטומט. הילדים כבר אחרי מקלחות, שבעים, אפילו נועה הקטנה אכלה, היא כבר מקולחת, מפוז׳מת, רגועה. מה שנשאר לנו זה רק להכניס את הילדים למיטות. חשבתי על כך שכמעט לא הייתי איתם היום. הם חזרו מהגנים לטלפונים, למתח, לבלגן. הייתי שם, אבל לא איתם.

"ילדים, אם אתם רצים למיטות - אני שרה לכם שני שירים", קראתי להם. זה עבד. לא עברו דקות אחדות – והם במיטה, רגועים ומחויכים.

שני שירים שרתי להם, תוך שאני מסתובבת בחדר, עוברת ליד כל אחד מהם, מלטפת את הלחיים המתוקות שלהם, מנסה להעביר להם את כל האהבה שבעולם. מגיע להם.

"עוד שיר", ביקש אבי בקול ישנוני, ויונתן הסתכל בי במבט מפציר ועייף, כל כך עייף. הם חצי ישנים.

"תחזיק חזק, עלה קטן שלי", שרתי. אוהו, עלה קטן, קטן ממש, תחזיק חזק, חזק! שרתי, הפצרתי, ביקשתי. תחזיק חזק, ילד קטן שלי, אני מתחננת.

העיניים שלהם נעצמו, ועיני שלי מלאו בדמעות. מה יהיה? מה טומן לנו בחובו העתיד? מי ידע?

*

לא ישנתי כל הלילה. קמתי מוקדם, הכנתי ליונתני כריך עסיסי, פירות ועוגיות, בדיוק כמו שאוהב השמנמן שלי. הכנסתי לו בקופסאת האוכל גם שוקולד קטן, שיהיה לו מתוק אחרי התרופה הזו, שגם אותה שמתי עטופה וסגורה בתיק, שייתנו לו בגן.

יונתן ער כבר מזמן, מסתובב בבית. אני מקווה שהוא לא העיר אף אחד מהאחים שלו, מוקדם כל כך. הנה הוא, הגיע למטבח. נטלתי לו ידיים, וכשהוא עוד בפיג׳מה, הכנתי לו שוקו טעים והבאתי לו עוגיונת. יש זמן לזה הבוקר...

השעה שבע מתקרבת. עוד חצי שעה ההסעה מגיעה. אני פונה לארגן את יונתן, מחליפה לו טיטול, בגדים, גורבת לו גרביים, נועלת לו נעליים. סירוק קצר וריחני על הפוני הבלונדיני והוא מוכן.

לפני שהוא לובש סוודר ומעיל אני מחבקת אותו חזק, חיבוק של בוקר. מעבירה לו כוח לכל היום, שיהיה לו טוב, שהיום כן יצליח לעשות משהו, שהתרופה תועיל... לא קל לי לשחרר אותו ממני, ילדון חמוד, שמנמן, חייכן וצחקן, אבל זה מה שאני עושה. עוטפת אותו היטב היטב בסוודר, מעיל, כובע וכפפות. הוא רגיש מאוד לקור.

התיק! שלא נשכח את התיק.

אנחנו יורדים למטה לחכות להסעה.

ההסעה מגיעה. חיבוק אחרון לבוקר זה, נשיקה, נפנוף. להתראות ויום יפה.

כשאני עולה הביתה, הילדים  כבר ערים, מחכים כבר שאלביש אותם.

"אמא, כבר צריך ללכת לגן", אומרת לי יעלי בשפתה הילדותית. "מאוחר", מוסיף אבי. אני מחייכת. "מתוקים, יש לכם עוד זמן, השעה בסך הכל שבע וחמישה, ואתם יוצאים לגן ברבע לשמונה. יש לנו ארבעים דקות להתארגן", אני מסבירה להם בשיא הרצינות.

אנחנו מתארגנים, לאט ובנחת, מספרים סיפורים ושרים שירים על בוקר טוב ועל שמש ששולחת קרניים צהובות. איזה בוקר נעים. אם לא התרופה החדשה של יונתן שיושבת לי כמו אבן על הלב, הבוקר הזה היה מושלם. הכל רגוע, הבגדים שלהם נקיים, ריחניים, מגוהצים ומסודרים. שתי צמות סיניות קלעתי בשערה של יעל, אבי סורק קלות, סנדוויצ'ים מושקעים וטעימים, פרי וירק חתוכים, עוגיות טעימות – כל הכבודה נארזה בקופסת האוכל בצורה מסודרת ומעוררת תיאבון. באמת בוקר מושלם.

הילדים יוצאים למקומות לימודיהם עם יוסי, ואני עם נועה בבית. היום אני רוצה לדבר עם בית החולים, מחלקת גנטיקה, לדעת מה אני צריכה לעשות או להביא בשביל שיונתן יוכל לעבור את הבדיקה שתגלה סוף כל סוף אם אכן קיימת התסמונת אם לאו. אולי, אני חושבת לעצמי עכשיו, אני אנסה לדבר גם עם קופת החולים, שיזרזו את האישור לתרופה.

אני מחליטה להעביר קודם ליטוף קל על הבית. לסדר קצת, לארגן, להעמיד ארוחת צהריים, להכניס בגדים למכונת הכביסה. יש מה לעשות בבית, והרבה... אני מנסה לברוח מהמחשבות, רק לא לחשוב על יונתן ועל התרופה שלו. זה ממילא לא יועיל, זה רק ישבית אותי הבוקר, ויש לי הרבה מה לעשות. הדרך שלי לברוח ממחשבות היא לעשות משהו, פשוט לעשות. כך עבדתי בשיא המהירות. כמו רובוט עברתי ממטלה למטלה. תוך עשרים דקות הבית מאורגן טיפטופ, ארוחה מתבשלת לאיטה על הכירה ואני פנויה לטלפונים.

התחייבות. דבר ראשון אנחנו זקוקים להתחייבות עבור בדיקת סי. אם. אי. זוהי בדיקה שתאשר או תשלול (הלוואי?) את התסמונת. אני מרימה טלפון לקופת החולים, מנסה לברר את התהליך. "תשלחי לי סיכום ביקור", הפקידה מבקשת.

"בסדר", אני עונה. "צריך עוד משהו?", אני מנסה לוודא. "אני אבדוק את זה, אני לא ממש יודעת", זו היתה  תשובת המזכירה. היא לא ממש יודעת, הא? שגם לא תדע.

אני מבררת אצלה בנוסף על האישור שאנחנו אמורים לקבל על התרופה. הוא עדיין בטיפול. אני  מזכירה שוב שזה ממש דחוף, והולכת לפקסס לה את סיכום הביקור על מנת לקבל התחייבות.

זהו, סיימתי את כל מה שאני צריכה לעשות היום, את כל מה שתכננתי. המחשבות הדואגות עולות לי, שוב מאיימות להטריף את דעתי. "מה עם יונתן?", זועק לבי בשקט. "תתקשרי לדינה, תראי מה קורה איתו", מוכיח אותי קול המצפון. "איזו אמא את, בורחת מהמציאות, מתכחשת לעובדות", הוסיף לייסרני. התעמתי מולו. "אם היה קורה משהו, שנינו היינו יודעים את זה, ואתה יודע את זה טוב מאוד", הטחתי בו בחזרה. "אין לי מה להתקשר, זה לא יועיל לי בכלום", קבעתי לו, למצפון, "ואתה, תפסיק להטריד אותי. אני מלאה גם בלעדיך", סיימתי.

וכמו בכל יום, השעות עוברות בסוף. היום מתקדם, הוא לא נעצר. הילדים חזרו הביתה מהלימודים, ואוטוטו יונתן מגיע. לא הספקתי להרהר בזה, והנה ההסעה מגיעה.

"יונתן היה ילד נפלא היום, הוא היה ממש רגוע. התרופה השפיעה עליו יפה, הוא ישב יותר זמן, הצליח לשחק כמה דקות טובות מבלי לשבור את הרצף... גם בטיפול אצל שירה המרפאה בעיסוק היה לו טוב, הטיפול היה מלא בעבודה...", כך נכתב במחברת הקשר היום. טוב לדעת. "יונתן, מה נשמע, מתוק? מה שלומך? איך היה היום בגן?", אני מתעניינת. יונתן מסתכל עלי במבט מזוגג. "הוא עייף", אני חושבת לעצמי, "בכל זאת עבד קשה היום".

אנחנו נכנסים הביתה. אני ניגשת לתלות את התיק, לא מספיקה להגיע למתלה – והנה שוד ושבר, צרחה וצעקה, בוקה ומבולקה. אני רצה לראות מה קורה, על מה ולמה הבלגן והצעקות. אני נכנסת לסלון. יונתן רץ מפה לשם כאילו אחזתו תזזית, ממש כמו רוח סערה שמעיפה כל הנקרה בדרכה. יונתן רץ, והפיל את הכלים שהיו על השולחן. הם התנפצו לרסיסים. משם עבר לאחיו ולאחותו, בעט, סטר, היכה, משך בשערות. הצרחות הגיעו עד לב השמים. הכל פה ענין של שניות, עד שאני קולטת מה קורה הוא כבר עובר לחדר, מעיף מכל הבא ליד על ראשי הילדים. הוא לא נעצר לשנייה. אני לא מכירה את יונתן.

"יונתן", אני צועקת לו. הוא לא שומע. מנסה שוב ושוב. אין תגובה. התקרבתי אליו ופשוט תפסתי אותו חזק, שיפסיק כבר. מה קורה לו?

זה לא עזר. יונתן השתולל, בעט וחבט. יש לו כוח, והרבה. אני כבר עם סימנים כחולים ממנו. אני לא מרפה. נועה צורחת, אבי ויעל בוכים מבהלה ומכאבים, ויונתן אצלי בידיים, מה עושים? לוקח לי שבריר שנייה להיזכר בתרופה שלקח היום, במחברת קשר שהביא. על מה הם מדברים בכלל? זה נראה להם רגוע יותר? אני לא מכירה את יונתן, זו הפעם הראשונה שהוא משתולל כך בחוסר שליטה, מה עשו לו? אני זועקת מדם לבי, מה עשיתם לו?

תוך כדי שאני מחזיקה בכוח את יונתן, אני פונה לאבי ויעל. "לכו, מתוקים, לכו תשחקו יפה בחדר. עוד מעט אני אתן לכם משהו טוב, טוב, מתוקים? תשתדלו להתנהג יפה...". דיברתי איתם ממש כמו ילדים גדולים. לרגע שכחתי שאבי בסך הכל כמעט בן שלוש, ויעלי בת שנה ושבעה חודשים. פלא, אך הם נשמעו לי, כמו הרגישו מה מקומם ברגע זה, ופנו לחדר לשחק. אבי העסיק את יעל בכל מה שיכל, דאג שהיא תהיה קרובה-קרובה אליו.

נועה נרגעה. יצאתי עם יונתן לחצר הבית, שיתפרק פה. יש לו הרבה מה לפרק... התקשרתי לדינה הגננת. היא ענתה, ובקולה התלהבות: "מה נשמע, נעמה? איך יונתן היה מקסים היום, פשוט בובה של ילד...". קטעתי אותה בחדות. "דינה, את לא מבינה מה קורה פה! יונתן לא רגוע בכלל! הוא לא מפסיק להשתולל, מה קורה איתו? מה עשיתם לו?", זעקתי מנהמת לבי. הרגשתי שהכל חבר כנגדי: יונתן, הגננת, הרופאה, התרופה, כולם עשו עלי יד אחת.

דינה נדהמה. "מה את אומרת?", היא שאלה. לא עניתי לה, הייתי עסוקה בלעקוב אחר יונתן, שבע עיניים הוא צריך. "את יודעת? אני חושבת שפשוט פגה ההשפעה של התרופה. הוא קיבל אותה בעשר, חצי שעה בערך עד שהיא השפיעה עליו, עוד ארבע שעות של פעולה, והוא מגיע לשעה שתיים וחצי. הנה, השעה עכשיו עשרה לשלוש, במחשבה שהכל בערך, זהו הזמן שתוקפה של התרופה פג".

פג תוקף.

בום. טראח. ככה הרגשתי, זה מה שיהיה מעכשיו? אני לא מוכנה לזה!

מה עושים עכשיו? איך נעביר את היום הזה? יש לנו עוד שלוש שעות, מה עושים?

נשמתי עמוק, חושבת. "דבר ראשון להירגע", ציוויתי על עצמי. לקחתי נשימה עמוקה נוספת. אוקיי, מה הלאה? "אני אקרא ליוסי, שיבוא הביתה, אין מה לעשות", ככה החלטתי, והרמתי טלפון ליוסי. "יוסי, אתה יכול לחזור הביתה? יונתן לא בסדר, הוא משתולל בלי שליטה". יוסי המהם משהו. הוא לא מרוצה, כך זה נשמע. "אתה יודע מה? אם תוכל לבוא, תבוא. אם לא, אני אשתדל להסתדר לבד".

"יוסי לא מבין במה מדובר, הוא לא היה כאן, כי אם היה כאן – הוא כן היה נשאר לעזור", כך חשבתי לעצמי. יוסי בעלי הוא האדם הטוב ביותר שפגשתי ואבא מושלם לילדים, הוא פשוט לא יודע,  ואני מקווה שאסתדר לבד והוא לא ייתקל בזה. חבל שיכאב לו הלב.

יונתן פירק כל מה שהיה בחצר. שבר קרשים, פירק את השולחן הרעוע, זרק כסאות לכל עבר, טיפס, קפץ , בעט בגדר, נשכב על הרצפה, רץ, התרוצץ. אבל לאט-לאט, נרגע.

הסתכלתי בשעון, שעה וחצי חלפה מאז שהגיע יונתן. שעה וחצי שבהן יונתן בהתקף זעם חריג וקשה. שעה וחצי שיונתן לא מפסיק לצעוק ולהשתולל, שעה וחצי שאני מנסה להרגיע ולהעסיק מרחוק את אבי ויעל תוך כדי שאני עם יונתן בחצר. מזל שנועה נרדמה.

הראש שלי כואב, דופק, פטישים הולמים בו, ולא בכדי, מה עושים מחר? לנסות שוב לתת ליונתן את התרופה? ההצלחה בבוקר שווה את ההרגשה הקשה הזו של שעת-פג-תוקף?

אני יודעת מה לעשות, ובטוחה שיוסי יסכים איתי, פשוט נתקשר לפרופסור יוגב, לטלפון האישי שלה.