פלאי הבריאה: השלג שהכריע את מלחמת החשמונאים

כמעט חודש חלף מחנוכה. טבת הוא בדרך כלל החודש הגשום בשנה. היו שנים שזכינו לראות בו גם מעט שלג בירושלים, או אפילו בהרי הגליל.

חנוכה היה היום שבו הצליחו החשמונאים לטהר את המקדש, אבל מלחמות החשמונאים המשיכו גם אחרי חגיגות חנוכת וטיהור המקדש.

יונתן בן שמעון החשמונאי נלחם על עצמאות ממלכת החשמונאים, וכנגדו נלחם טריפון, שהיה אחד משרי היוונים. טריפון הגיע בראשות צבא גדול כדי לכבוש את ירושלים מידי החשמונאים, בעיצומו של החורף. הוא לא חשש מהחורף הישראלי, שלא ידוע כ"גנרל חורף" כמו באירופה...

אבל יד ההשגחה העליונה היתה כנגדו: שלג כבר השבית את כל אזור מרכז הארץ, ולא נתן לו להתקרב לירושלים.

כפי שמתאר ספר מכבים: "ויבקש טריפון למלוך על אסיה ולשים הכתר בראשו ולשלוח יד באנטיוכוס המלך... ויסע טריפון מעכו בחיל רב לבוא לארץ יהודה... לנחול בארץ ולהשמידה ויסב את הדרך לאדורים... והאנשים מן המצודה שלחו אל טריפון מלאכים ויאיצו בו לבוא אליהם... ויכן טריפון את כל פרשיו ללכת, ובלילה ההוא היה שלג גדול מאוד, ולא הלך מפני השלג וייסע ויבוא לגלעד... וישב טריפון וילך לארצו", (מכבים א' י"ב, ל"ט-י"ג, כ"ז).

טריפון התייאש ועזב את הארץ. נראה שהשלג נמשך כמה ימים, ולא היה בידו לכלכל את צבאו.

לא מוזכר בספרי מכבים התאריך המדויק של השלג הכבד, אבל תיעודים אחרים מזכירים שלג כבד בארץ ישראל בזמנים מאד לא שגרתיים. ר' יהוסף שווארץ, בעל ספר "תבואות הארץ", מספר בשם זקן אחד, כי השלג שירד בשנת התקי"ד (1754) בארץ והמית בסביבות נצרת כעשרים וחמישה אנשים, התמיד בירושלים עד חודש סיון: "וכמעט לא נמצא מנין בבית-הכנסת פה עיר הקודש בחג השבועות, כי בלילה ההוא ירד השלג כל-כך עד שלא יוכל כמעט איש לצאת החוצה בשחרית עת התפילה".

בזמנים קדומים, השלג היה לא רק משחק לילדים, או מראה משובב לב, אלא סכנת נפשות לרבים, כפי שמתאר למשל רבי מנחם מנדל מקמניץ, את השלג בשנת 1836 (תקצ"ו):

"בעת בואי לארץ הקדושה בשנת תקצ"ו בחודש אלול, ראיתי בצפת חורבות,. וסיפרו לי שבחודש טבת דהאי שתא ירד שלג מן השמים הרבה, והיה מונח השלג שם על הכיפות עד שנימוחו ונפלו בעשרה ימים... עוד הפסיד השלג והקור כל החמורים, אשר היו בדרך נושאי משאות מתו. והנה אין שם דרכים כמו במדינתנו, ועל כן מחמת ריבוי השלג לא מצאו הולכי דרכים שביל לילך בו אל מחוז חפצם ומתו כל החמורים בדרך ולכן נתהווה יוקר גדול בארץ".

דוד שוב, ב"זיכרונות לבית דוד" (ירושלים, תרצ"ו), מתאר: "ביום עש"ק (שבת שירה, ט"ו בשבט, תרס"ב 1881-) התחיל השלג לרדת, וביום השבת היה כבר השלג בגובה מטר על-פני הארץ, ובקושי יכלו האנשים לצאת ולבוא (בצפת). וגם את החמין מן התנורים לא יכלו להביא אל הבתים. ורבים היו מוכרחים להתענות ביום השבת ההוא. קרו גם מקרי אסון, בתים אחרים נהרסו. באחד הבתים נהרג בחור בן י"ח, שבאותו שבוע התכונן להיכנס לחופה".

אירועי השלג היו חשובים כל כך בעיני יושבי הארץ, עד שבבית הכנסת העתיק בברעם, בית כנסת מימי התנאים, ששרידיו קיימים עד היום ביער ברעם שבגליל העליון, נכתבה כתובת על הקיר: "אל תתמהו על השלג בניסן, כי אנחנו ראינוהו בסיוון"...

בכך יכולים אנו להבין מדוע אנו מברכים "ותן טל ומטר לברכה", שכן אותם משאבי טבע נפלאים המביאים עלינו ברכה, יכולים בקלות להביא גם צער ואסון.

שיהיה לכולנו חורף בריא וקל.