"האחיינית שאלה: 'נוכל לתקן את איתן כמו שתיקנו את הטנק?'"

היה זה בתאריך כ"א בכסליו, כאשר התנוסס שמו של איתן פיש בן ה-23 תחת הכותרת הנוראה והבלתי נסבלת "הותר לפרסום" של אותו יום. למחרת נערכה לווייתו בפדואל, והוריו ושבעת אחיו ואחיותיו נערכו לשבת שבעה. אלא שכבר אז, בתוך האסון הכבד, עם כל הצער והכאב, ידעו ההורים דוד וחיה דבר חשוב – הם רוצים לתעד את זכרו של איתן, להנציח אותו בסרט תיעודי, שילווה את המשפחה בכל השנים הבאות.

ההחלטה לא הגיעה במקרה. חיה פיש היא אחות של נעמי האיתן, המנהלת יחד עם בעלה אמציה כבר שלושים שנה את 'אולפני אתרוג', בהם מפיקים גם סרטי זיכרון. הודות לכך יש במשפחה מודעות גבוהה לחשיבות ההנצחה. "כמה שעות לפני הלוויה של איתן, התקשרה אליי חיה וביקשה שאהיה אחראית על התיעוד", מספרת נעמי. "היה ברור לי שזו המשימה שלנו, ובאמת הצלחנו לעשות את הבלתי יאומן כשבתוך שבוע הוקם אתר לזכרו של איתן, ולקראת סיום השלושים כבר היה סרט הנצחה מוכן. זה לא היה פשוט בכלל, אבל אין ספק שהחשיבות של זה כל כך גדולה, כי ככל שאתה עושה את ההנצחה סמוך יותר לאבדן, כך הכל טרי ואמיתי הרבה יותר".

נעמי האיתן בפינת האבלים בבית משפחת פיש

תיעוד של נכדים

את השיחה עם חיה פיש, אמו של איתן, אנו מקיימים ימים ספורים לאחר תום השלושים. "אני יודעת שזה נשמע בלתי יאומן", היא מציינת, "אבל שלושה ימים אחרי שקמנו מהשבעה, כבר נפגשנו עם אמציה ונעמי כדי לדון בתיעוד  באמצעות הסרט. כבר מהרגע הראשון היה ברור לנו שאנחנו רוצים לתעד את איתן מהעיניים של הנכדים שלנו – האחיינים שלו, שהיו קשורים אליו בצורה בלתי רגילה. זה היה קשר נדיר ומאוד יוצא דופן, כביכול כל החיים הוא חיכה להיות דוד".

דוד וחיה פיש עם ילדיהם

חיה מציינת כי עוד במהלך השבעה הם הראו לנכדים תמונות של איתן, והיה מפעים לשמוע את התגובות שלהם. "אבל הרגע שהמחיש לי יותר מכל את הצורך בתיעוד", היא נזכרת, "היה כשהראיתי לנכד בן השנה ותשעה חודשים תמונה מהמפגש האחרון שהיה לנו, ארבעה ימים בלבד לפני שאיתן נפל. הוא עוד לא יודע לדבר, בקושי הוגה חלקיקי מילים, ובכל זאת, כשראה את התמונה הוא התחיל לנקוש בלשון כמו סוס. לקח זמן עד שנזכרתי שבאותו מפגש חלפו על פנינו סוסים, וזה מה שהוא זכר. באותו רגע התחלתי להבין שכעת יש לילד זיכרונות, אולם בעוד חודש או חודשיים הוא כבר לא יזכור שום דבר, וגם הנכדים הגדולים יותר כמעט לא יזכרו. אולי הם יזכרו את דמותו של איתן, אבל הסיטואציות שחוו יתערבבו יחד עם הסיפורים שישמעו, ויהיה להם קשה להבדיל. לכן היה ברור שאנו רוצים לתעד דווקא את הזיכרונות של הילדים הרכים".

ולא היה לכם קשה מבחינה רגשית, להתיישב עם הנכדים לכזו משימה?

"זה היה קשה", מודה חיה, "ולא רק מבחינה נפשית, אלא גם ברמה הפיזית. היינו אחרי שבעה והגוף היה עייף ומותש. לא היינו בנויים להתעסקות עם חומרים ותיעוד, אבל המטרה הייתה כל כך חשובה בעינינו, והרגשנו שאנו חייבים לעשות זאת".

בפועל מסבירה חיה שהם נתנו לילדים לשחק במשחקים שונים ולהתעסק בעיסוקים שאיתן נהג לעסוק בהם, כשבתוך כך הם מעודדים אותם לספר על הדוד האהוב. "כך למשל נתנו להם לבנות בלגו והם דיברו על היצירות שאיתן בנה, וכשחיברו פאזלים הם סיפרו בהתפעלות שהוא הרכיב פאזל של 3000 חלקים, גם יצאנו איתם לשחק בחוץ בכדורסל ודיברנו על משחקי הכדורסל שלו. כך פיתחנו שלל נושאים שכולם יוצאים מעולמם של הנכדים – הילדים הקטנים".

אהרון זולדן בתום השבעה על אביו , מצטלם לסרט הזיכרון, עם אמו תהילה

אחד הרגעים בסרט שריגשו את חיה במיוחד, היה לדבריה הרגע בו כלתה סיפרה ששיתפה את ילדיה בכך שהטנק בו איתן היה במלחמה נלקח לתיקון. בתה בת החמש הגיבה לכך: "אמא, אפשר לתקן גם את איתן?"

את חושבת שהנכדים באמת מבינים מה קרה לאיתן?

"לא, הם עדיין צעירים, הגדולה בת חמש בלבד וברור לנו שהם לא ממש מבינים, אבל אנחנו מנסים להמחיש להם זאת בדרכים שונות. בין היתר מספרים להם הרבה על מה שאיתן עשה בצבא, תוך כדי שימוש במושגים הלקוחים מעולמם, כמו דיבורים על 'יחידת חילוץ' וכדומה. חשוב לנו שיבינו מה עשה ושהוא עסק בהצלת נפשות. אלו מסרים שאנחנו רוצים שילוו אותם תמיד".

את נשמעת כל כך חזקה. מאיפה הכוחות האלו?

"הדבר העיקרי שנותן לי כוח זו הידיעה הברורה שאיתן הלך לצבא מתוך אמונה שזה מה שהוא צריך לעשות, אף על פי שהוא פספס ברית של אחיין, כאשר הוקפץ עשרים דקות לפני תחילת האירוע. הוא פשוט קם, נעלם ונסע. נפרדתי ממנו בחניה כשאני אומרת לו: 'אתה לא חושב על אף אחד – לא עליי ולא על אבא, אתה מפוקס כולך במטרה ועושה מה שצריך, כי זו זכות להיות שותף במלחמת מצווה בארץ הזו'. בעלי שאל אותו לאחר מכן: 'אתה לא מצטער שהפסדת את הברית?' אך איתן השיב: 'לא אבא, זו המשימה שאליה הוכשרנו, בשביל זה התאמנתי וכך אנו צריכים לעשות'. הוא יצא לדרך עם חיוך מאוזן לאוזן, כשהוא פשוט מאושר. את האושר הזה אנחנו נמשיך, לא ניתן לאף אחד תחושה שאנחנו חלשים, אלא נמשיך ונילחם עד לסיום המשימה".

לתעד את עידו

הסרט שהפיקו אמציה ונעמי על אחיינם איתן אינו הסרט הראשון שהם עשו לבן משפחה קרוב. הפעם הקודמת בה הם עבדו על פרויקט דומה הייתה לפני כ-16 שנים, כשתהילה, אחותה הצעירה של נעמי, התאלמנה מבעלה עידו זולדן הי"ד שנרצח בפיגוע ירי.

"כשעידו נרצח נשארתי עם שני ילדים", מספרת תהילה, "הגדול היה בן שלוש וחודשיים, ממש לאחר חגיגות החלאק'ה, והקטנה בת 11 חודשים. באותם ימים העסיקה אותי מאוד המחשבה מה הם יזכרו מאבא. שיערתי שהקטנה לא תזכור דבר, אך תהיתי האם לבכור יהיו זיכרונות כלשהם. הרי אבא היה כל כך נוכח בחייו ונצרבו בו חוויות רבות ממנו. האם משהו מכל זה יישאר גם בעתיד? ניסיתי לשחזר את זיכרונות הילדות הראשונים שלי, ושמתי לב שהם נעים סביב גיל ארבע, וגם אז מדובר רק במקרה או שניים משמעותיים וחזקים. הבנתי למרבה הצער שהוא לא יזכור הרבה, והרגשתי שאני רוצה שיישאר לו זיכרון חי, בו הוא בעצמו מספר על אבא".

תהילה דביר (צילום: רעות קורנברג)

ההמשך היה בעיניה מתבקש: "עוד בתוך השלושים התיישבנו עם הילד בסלון ביתה של אחותי, פתחנו אלבומים עם תמונות החלאק'ה והתחלנו לתשאל ולדובב את הילד: 'מה אבא היה עושה איתך?' 'איך הוא היה מרים אותך אחרי המקלחת?' ועוד כל מיני שאלות מכוונות. אבל האמת היא שהוא לא היה זקוק להן, כי הוא פשוט סיפר מעצמו, וזהו סרט שמלווה אותו עד היום. אגב, כמה שנים לאחר מכן חמותי לקחה את המושכות והפיקה סרט רחב יותר עם חברים ממעגלים שונים, וביקשה לשמוע איפה עידו נגע בהם, עם זיכרונות מהצבא והישיבה. זה חשוב לא פחות, אבל במעגל המשפחתי והמצומצם אני יודעת שאת הערך הגדול ביותר קיבלנו מהסרט שצילמנו בו את הילד מיד לאחר השבעה".

בכנות, זה לא היה קשה ומציף מידי מבחינה רגשית?

"זה היה קשה, אבל זה נעשה מאליו, ובאופן כל כך טבעי. בתוך השלושים עידו עוד היה נוכח בינינו, הוא היה חלק מאתנו, ולכן תהליך ההנצחה קרה כמו מאליו".

לתהילה גם חשוב לציין: "ברוך ה' זכינו להשתקם אחר הפיגוע וקיבלנו מהקב"ה הרבה מתנות. כשנתיים לאחר מכן נישאתי לבחור מקסים, רווק, בשם גלעד, ובעבודה קשה זכינו להקים בית שמח, אוהב וחי. נולדו לנו חמישה ילדים ואנו חיים לצד הזיכרון והגעגועים שמציפים לעתים קרובות, אבל השמחה של החיים גוברת, והטוב והאור ממלאים אותנו בסייעתא דשמיא ובהרבה כוחות".

לא באמת נפרדים

"מהניסיון שלנו אנו יודעים כמה חשוב לייצר סרט זיכרון כמה שיותר סמוך לאבדן", מסבירה נעמי, "זה לא שאי אפשר לעשות זאת בהמשך. אבל כשאנו באים לתעד אדם בפרספקטיבה של שנים רבות, אנו בדרך כלל כבר לא שומעים זיכרונות, אלא יותר סיפורים שהשתמרו עם השנים אודותיו. כך למשל הגיעה אלינו יתומה ממלחמת יום כיפור שבזמן המלחמה הייתה בת עשרה חודשים, וביקשה שנכין סרט זיכרון על אביה. יצאנו לביצוע המשימה, אך בסופו של דבר כשהראינו לה את התוצאה, היא הרגישה לא בנוח. 'אבא שלי היה איש מצחיק', אמרה לבסוף, 'ואף אחד לא סיפר את זה'. התברר שבמשך כל חייה היא הכירה את אבא שלה בעיקר בזכות תמונתו מהקיר, שם הוא אכן חייך, ולכן כך היא דמיינה אותו – כאיש מצחיק, אבל במבחן המציאות אביה היה דווקא מאוד רציני ושקדן. אלו עובדות שהתבררו לה רק לקראת גיל 40, ואז למעשה הבנתי את המשמעות של זיכרון שאתה כביכול ממציא לעצמך, כי אין לך נתונים אחרים שאתה יכול להישען עליהם".

ומתי בדרך כלל פונים אליכם בני המשפחה שמעוניינים לתעד?

"נדירים מאוד האנשים שמסוגלים מבחינה נפשית לעשות זאת ממש בסמיכות לאובדן", משיבה נעמי, "ובכל זאת, היה לנו לאחרונה מישהו שיצר קשר במהלך השבעה וביקש שנגיע לתעד בו במקום. כשאמציה התפלא ושאל אותו: 'אתם רוצים להצטלם עם זיפי זקן ובגד קרוע?' הוא השיב לו: 'כן, זה הכי אוטנטי, כי כולם כעת נמצאים יחד ומדברים על אבא. כשנרצה אחר כך לתעד זה כבר לא יהיה אותו דבר'. כך אכן עשינו, אבל באופן כללי רוב האנשים מפיקים את סרטי ההנצחה לקראת יום השנה".

אנו רוצים לזכור את האדם היקר לנו שמח ומחייך, ומה לעשות שהסרטים האלו במהותם הם עצובים?

"אמציה תמיד אומר ש'סרט זיכרון טוב, הוא סרט שצוחקים כשצופים בו'", מצטטת נעמי, "וזה מאוד נכון ומדויק. גם בסרט שהכנו על איתן היו רגעים של צחוק, וזה לא סותר לרגע את האבל הכבד. סרט זיכרון במהותו אמור לשקף את החיים, ואם האדם שמדברים עליו היה מצחיק או בעל חוש הומור, הסרט בהחלט יכול להיות מבדח. יחד עם זה, מותר גם לבכות בסרט וגם להראות אנשים שבוכים כשהם מדברים. אתה לא בוכה בהכרח כי אתה עצוב, אלא כי אתה נזכר ומתגעגע, ודווקא כשחשים געגוע, זה סימן שהאדם היקר עוד קיים בליבנו, ושלא באמת נפרדים".