"ואז הוא שאל אותי: 'אתה יודע שאתה התינוק היהודי האחרון שנולד בצפרו'?"

צפרו היא עיר קטנה במרוקו, כיום היא מונה בקושי 75 אלף אנשים ואין ביניהם אפילו יהודי אחד, ובכל זאת אם תשמיעו את שמה באוזני אלפי יהודים בארץ ובעולם, תעוררו בהם ניצוץ נוסטלגי וזיכרונות בלתי נשכחים. כי צפרו, עד לשנות ה-70 של המאה הקודמת נחשבה לאחת הערים הדומיננטיות ביותר מבחינה יהודית במרוקו, התקיימו בה חיי קהילה מפוארים, ובחלק מהתקופות היו מחצית מתושבי העיר יהודים.

"החשש הגדול שלי הוא שככל שיחלפו השנים, אנשים ישכחו לגמרי את צפרו, את מנהגיה ואת האנשים שהתגוררו בה", מציין אלי טובלי שנולד בעיר בשנות ה-70 ועלה לארץ עם משפחתו מספר חודשים לאחר מכן, בעודו תינוק קטן. זו גם הסיבה שהובילה אותו להתגייס למשימה, ולעשות הכל כדי לשמר את מורשת העיר, לפני שיהיה מאוחר מידי.

שעון החול אוזל

"האמת היא שהפתעתי אפילו את עצמי כשהתחלתי לעסוק בנושא", מציין אלי. "כי במשך כל השנים הייתי עסוק בבניית הבית האישי שלי, ולמרות שידעתי שאני יליד צפרו שבמרוקו זה לא ממש העסיק אותי. עד שנפטר אבי לפני כ-15 שנים, וחיפשנו דרכים כדי להנציח אותו באופן בו היה רוצה ובוחר".

אלי מדגיש שאביו, ר' משה טובלי זצ"ל, עוד ממרוקו היה דמות מופת בקהילה, פעיל ציבור וגם גבאי בית כנסת. "ידענו תמיד שמנהגי העיר צפרו בנפשו, והבנתי שאני רוצה להנציח את זכרו בפעילות כלשהי שקשורה לקהילה, אך לא ידעתי בדיוק כיצד. חלפו מאז פטירתו בערך שבע שנים, ואז באחת מההילולות של בית הכנסת בקהילה שלנו שאל אותי ידיד טוב של אבי: 'אתה יודע שאתה התינוק היהודי האחרון שנולד בצפרו?' הנתון הזה הלם בי, זה המחיש לי שיש לי שליחות בנושא, ועוד באותו רגע החלטתי לאסוף חומר ולהקים אתר הנצחה לקהילה היהודית הענקית שהייתה קיימת בצפרו, ושכיום צאצאיה פזורים בכל העולם".

הפרויקט התחיל בקטן. "בשלבים הראשונים רק אני כתבתי באתר ופרסמתי מאמרים שלי וחומר שאספתי, אבל מהר מאוד הצטרפו אליי ילידי צפרו מכל רחבי העולם. הפרויקט הפך לבין לאומי, כאשר מצטרפים אלינו עוד ועוד אנשים ושולחים סיפורים רבים על הוריהם, הסבים והסבתות. אבל עדיין, גם כיום, כשאנחנו נמצאים אחרי יותר משש שנים של עבודה על האתר, לא סיכמנו אפילו חלקיק מהקהילה המיוחדת הזו ומאנשיה, והמלאכה עוד מרובה".  

המשימה: לתעד

טובלי מדגיש כי הנצחת צפרו אינה העיסוק העיקרי שלו ביום-יום, שכן הוא בעל עסק בתחום הנדל"ן, אבל את שעות הלילה ואת כל שעותיו הפנויות הוא מקדיש בעיקר לכך, מתוך הבנה שהזמן הולך ואוזל ועוד מעט לא יהיה מי שיתעד.

"בכל פעם שאני שומע על מישהו שהוא או הוריו התגוררו בצפרו, אני משקיע אנרגיה מיוחדת כדי לעודד אותו לפתוח את הבוידעם ולחשוף את האוצרות ההיסטוריים שיש לו בבית. כמובן שמדובר במשימה כבדה ולא כולם מתעניינים בנושא, אבל אני משתדל לעודד אנשים לחשוף את מה שיש להם, מתוך הנחה שאולי כיום זה לא מעניין אותם, אבל ייתכן שבהמשך זה יתפוס מקום מרכזי בחייהם, בדיוק כפי שהיה בסיפור האישי שלי".

תוכל לספר לנו קצת על קהילת צפרו? מה היה כל כך מיוחד בה?

"האמת היא שזו שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט – מה היה בצפרו שהפך אותה למרכזית ומיוחדת כל כך? כמובן שאיני יכול להשיב על כך מהיכרות אישית, כי כתינוק קטנטן לא זכיתי להכיר את הקהילה. אבל המציאות מוכיחה כי קהילת צפרו הצמיחה מספר רב של תלמידי חכמים ורבנים חשובים, הרבה מעל הממוצע בהשוואה לשאר ערי מרוקו. הודות לכך יש שכינו אותה 'ירושלים של מרוקו'. רבים מאוד מתושביה עסקו בעיסוקים תורניים, ומאידך גם הצליחו מאוד בעסקיהם ובענייניהם השוטפים. חלק מהתושבים מספרים שכבר דורי דורות שהם התגוררו בצפרו, מאז שנוסדה בסביבות המאה השביעית לספירה".

יש כידוע לא מעט אתרים ופרויקטים שמנציחים את יהדות מרוקו בכללותה. למה צריך הנצחה נפרדת לצפרו?

"צפרו הייתה שונה וייחודית משאר הקהילות במרוקו", מדגיש טובלי, "זה התבטא בתפילות בלחן שונה, בסידור בנוסח וסדר תפילה שונה, בפיוטים מיוחדים, במאכלים שונים, ואפילו בחיתוך הדיבור ניתן לזהות את ילידי העיר, בהיגוי שונה של האותיות. כך למשל יהודי צפרו לא השתמשו באות ק', אלא באות א' וגם שימוש באות צ' במקום ת'. רוב יהודי העיר היו בהירי עור ותכולי עיניים. צפרו לגמרי התבדלה משאר הקהילות, גם בהשוואה לקהילת היהודים בעיר פאס הסמוכה, ששוכנת במרחק של 20 דקות נסיעה בלבד. גם לאחר העלייה לארץ, במשך שנים יכולת להבדיל בין יוצאי צפרו ליוצאי ערים אחרות במרוקו, כי הם פשוט לא התערבבו.

"זו גם הסיבה שאבי ראה לעצמו שליחות במשך כל ימי חייו ללוות את הקהילה ולדאוג לכך שתישמר - הוא היה מדפיס דפים עם מנהגים אודות כל אחד מהחגים, ושולח לאנשי הקהילה כדי שילמדו איך היו חוגגים בעבר את החג, מזכיר הילולות שונות של הצדיקים, בראשם הילולת הצדיק המכונה הרמ"א מצפרו הלא הוא רבי רפאל משה אלבז זצוק"ל,  ומקפיד להתפלל בנוסח המדויק של צפרו. אני בסך הכל לקחתי חלק קטן מהפעילות של אבא שלי והבאתי אותה אל מרחבי הרשת, ואני מנסה מדי יום להעמיק עוד יותר פנימה ולשפר".

קהילה חובקת עולם

האם מלבד ההנצחה באתר, הקהילה עדיין פעילה גם באופן פיזי?

"בוודאי. המרכז של הקהילה בארץ נמצא כיום באשדוד, אך יש בתי כנסת וישיבות של יוצאי צפרו גם ברמלה, בגבעת אולגה, בירושלים וכן בערים נוספות. אני חושב שזו כמעט הקהילה היחידה במרוקו שמצליחה לשמור על עצמה ועל ייחודה עד היום. אנחנו נפגשים לעתים קרובות, חוגגים את ההילולות של רבני העיר וכן את החגים השונים. בקרוב נחגוג את ט"ו בשבט בהילולה מיוחדת, כפי שנהגו לעשות בצפרו מידי שנה".

אילו אבא שלך היה בחיים, אתה חושב שהיה מרוצה מההנצחה ומהפעילות?

"זוהי שאלה שאני שואל את עצמי לא מעט. מהיכרותי עם אבי אני חושב שהוא היה שמח מאוד על עצם הניסיון לתעד, אך מצטער שחלק גדול מהידע לא נאסף כראוי, כמו למשל ניגוני התפילות של צפרו שאני מנסה להתחקות אחריהם כבר שנים, אך לא מצליח לגמרי. ברור לי שאילו אבא היה בחיים הוא היה יכול לתרום לנו בנושא, וזה מחזק אצלי את התחושה שעם כל אדם מהקהילה שהולך לעולמו אנחנו לא רק מאבדים אותו מבחינה פיזית, אלא גם את הידע האדיר שהיה לו ברמה הקהילתית.

"זו הסיבה שאני משתדל לעשות ככל יכולתי על מנת לתעד את יהודי צפרו, לא פעם מגיע לבית כנסת ומקליט שם מתפללים, מתחקר אותם ומנסה לאסוף כמה שיותר זיכרונות. אני גם מעודד אנשים נוספים לקחת חלק במשימת התיעוד וההנצחה, כי אלו זיכרונות שלא ישובו עוד, ומחובתנו לנצור אותם".

ואי אפשר שלא לשאול – כמי שמתעד את צפרו, זכית לחזור ולבקר שם?

"אני יודע שזה נשמע אבסורדי, אך למרות שביקרתי במדינות רבות מאוד ברחבי העולם, בצפרו לא ביקרתי. בערב תקופת הקורונה קניתי כרטיס, אך המגיפה עצרה את כל התוכניות. השנה תכננתי לטוס מיד לאחר החגים, כחלק מפרויקט של צוות יוצאי מרוקו שאני חבר בו, לשיפוץ בית העלמין היהודי בעיר, אך בשל המלחמה שפרצה בוטלה גם טיסה זו. אבל בעזרת ה' זה עוד יקרה ואבקר בצפרו, שאמנם אני לא זוכר אותה, אבל היא צפונה עמוק בתוך הלב שלי".