שווה סיפור: "זרעו לכם לצדקה"

לי ולשכנתי היה הרבה מן המשותף. לשתינו היה אותו מספר ילדים, ובאותם גילים. בעצם, גידלנו אותם יחד, מה שהוסיף על הקשר בינינו ופתח בו ערוצי תקשורת נוספים, עם ממד אחר. היינו משתפות זו את זו בחוויות ובתובנות של גידול ילדינו. אמהות-שכנות.

באותם הימים, ציפינו שתינו ללידה. בעוד אני חיכיתי נרגשת, שכנתי סיפרה לי על העננה שמרחפת מעל ראשה, תרתי משמע. לאחר תקופה שבה לא הרגישה טוב, בבדיקות מקיפות גילו אצלה גידול, והוא לא היה קטן בכלל, בגודל של ביצה, ועוד בראש. הדבר הטוב בסיפור היה שב"ה הגידול היה שפיר,  וכיוון שעד הלידה אין אפשרות לנתח אותה, מחכים ללידה – כדי שמיד אחר כך היא תכנס לניתוח.

היא הוסיפה שכמעט אף אחד אינו יודע מכך, וכל עוד וזה לא אקטואלי, מצד הניתוח, היא מעדיפה להצניע זאת. אבל אני שכנה שהיא יותר מאחות, אז היא מספרת. הערפל שחפף אותה היה מעומעם ולא קל בכלל, וחוסר הוודאות הגביר חשש שהתפתל בלבה ובכל נימי נפשה. יש לה ילדים לגדל, ועכשיו עוד מעט יתווסף גם תינוק, ומי אמר שהכל יעבור בשלום? היא היתה לביאה, גיבורה של ממש. למרות כל הפחד והלחץ, היא עשתה הכל כדי שהגוזלים שלה לא ירגישו כלום, שהכל יהיה בדיוק כמו תמיד, שהתפקוד שלה יהיה זהה לימים שלפני תוצאות הבדיקות. מי שהיה מביט בה באותם ימים, עליה ועל התנהלות שלה, לא היה מאמין שכך הם פני הדברים. באצילות ובנחישות היא המשיכה לתת את כל כולה לביתה.

אבל אני, שידעתי, ידעתי שאחרי הכל, היא צריכה מישהו חזק לידה. השתדלתי להיות זאת. ידעתי גם שאחרי שהבלונים שירחפו לצד מיטתה בבית היולדות יאבדו את אוויר הנסיקה שלהם, היא תצטרך עזרה, והרבה.

ואכן, שתינו ילדנו סמוך זו לזו. בעוד אני מתארגנת לחזור אל הבית שממתין לי עם כל המחויבויות השונות, לה ממתין גורל אחר. השלב הבא שלה לא היה ללכת לבית החלמה, או לאמא להתפנק. ערמת החול בשעון שהוקצב לה הידלדלה בצורה מפחידה. זה היה חייב להיעשות באופן מידי. היא היתה במצב מסכן חיים של ממש, וכך היא חזרה להתאשפז, והפעם לא במחלקת יולדות. הגבורה שלה היתה בלתי נתפסת. עוד לפני שיצאה לבית החולים, היתה לה היכולת לשבת ולגייס את השכנות לעזרה. היא לא התביישה, עשתה את מה שהיה צריך לעשות, בצורה מעוררת התפעמות. היא פשוט בנתה מערכת מסודרת, שבה כל יום שכנה אחרת לוקחת פיקוד, מכינה ארוחת צהריים ושומרת על הילדים. צריך להבין שהמערכת הזו היתה בנויה בדקדוק כה רב, כי כל אחת השתבצה בו בדיוק לפי היכולות שלה. מי שהיה לה יום חופשי, או יום פנוי כזה או אחר – עדכנה, והמערכת הותאמה לכך. הכל נתפר למידות הנכונות והמתאימות לכל אחת. הושקעה בה מחשבה רבה.

אצלי האתגר היה שונה, משום מה, הרגשתי שהשמחה אבדה לי אחרי הלידה. מאישה מטופחת, אמנית, שכל דבר יצירתי ושובר שגרה, היה מלהיב אותה, שכל פרט קטן בבריאה היה מרגש אותה – שקעתי בערפול. הכל היה מונוטוני ובלי חשק. מעולם צבעוני, עם שלל גוונים וקשת רחבה של רגשות, צללתי לעולם אחר, שחרחר-אפרפר. הכל היה מר ובלי טעם. לא באמת הכרתי את האישה שחיה בי כעת. הייתי בן אדם של משחקים, כל תקופה הייתי הולכת למדרחוב בירושלים, שם היתה חנות מסוימת שאהבתי מאוד. היו להם המשחקים הכי מעניינים. הייתי מגיעה אחת לתקופה וקונה את מה שהכי חדיש, מעמיסה לילדי משחקים. זה היה התחביב שלי, ובכלל – הייתי אישה שאוהבת לקנות, נהנית מהחוויה ומהריגוש. מאז הלידה, הברק והחיוניות שליוו אותי תמיד – אבדו לי.

בעלי, שהיה הראשון לזהות את זה, עודד אותי כל הזמן לצאת ולקנות. הוא ממש היה מתחנן שאלך ואראה עולם, שאצא עם חברות, אחליף חוויות. שאחזור להיות מי שאני.

אבל מול המצב של השכנה, שום מצב רוח שלי לא ניצח. ידעתי מה אני צריכה לעשות, וחייבתי את עצמי לעמוד בכך, למרות הקושי וחוסר חשק שליוו אותי. זה היה חזק יותר. כשהיא פנתה אלי, נרתמתי לעזרה. במקום מסוים, כאן ניצת בי ה"אני" האמיתי שלי.

באחד הימים היה לי תור לתינוקת באזור רחוב יפו. בעלי הציע לי להרחיב זאת ולצאת כבר לקניות באזור. אם כבר אז כבר. הוא דחף אותי כל כך הרבה, שהשתכנעתי, והתחלתי להתכונן לכך נפשית. זה לא קל כל כך למישהי במצב כמו שלי, שיש לה גם תינוקת לארגן, לצאת ולחייך לעולם.

יום לפני היציאה, כשהכל כבר היה מתוכנן, ויתרה מכך, גם גיליתי יצר זעיר של התרגשות מתחיל לפעום בתוכי - בדקתי ביומן שלי וראיתי שבדיוק למחרת אני משובצת לתורנות אצל השכנה! ההלם היה גדול. איך שכחתי מזה? ועכשיו, מה אני עושה? עד שתכננתי ויש לי הזדמנות לצאת, ואני צריכה את זה כל כך... לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לבעלה של השכנה, מנסה לשנות יום. הוא הסביר, בחוסר אונים, שאין לו איך להחליף אותי. פניתי למספר שכנות אחרות, אולי ננסה להחליף יום. כל אחת שפניתי אליה לא יכלה. זה היה חסר סיכוי מלכתחילה, כי הן שובצו מראש בימים שלהן בדיוק בגלל זה. ציפיתי לנס שיגיע, אבל כשהזמן עבר וכולן החזירו אותי בידיים ריקות, הבנתי שלומר "לא" עכשיו, למרות המצב שלי והמציאות שקרתה לי כאן, זה לא פשוט. היא במצב קשה הרבה יותר. החלטתי לקחת את זה מתוך שמחה, ולעזור גם כשזה נראה כאילו על חשבוני.  

באותו מעמד, החלטתי לשלב: לצאת לקניות, אבל לחזור מוקדם יותר, לוותר על חלק מהחנויות. העיקר שאגיע בזמן לילדים שלה, ולארוחה שהתחייבתי לספק.

כך יצאתי בבוקר יפה ומלא שמש העירה. התחלתי ללכת, אני והעגלה, נהנית מהאוויר ומה"ביחד" עם בתי התינוקת. בעודי הולכת ברחוב קינג ג'ורג', ראיתי חנות יפה מאוד של כלים מיוחדים. נכנסתי, ומשהו בי נדלק והתעורר לחיים. נאמנה לציווי של בעלי, לקנות מבלי להסתכל על המחיר, רכשתי מספר כלים יקרים ויפים שגרמו לי להתלהב, מנעד רגשות שכבר תקופה ארוכה לא הרגשתי כלל. היות שהכלים היו כבדים ואני הייתי בתחילת המסלול היומי, ביקשתי מהמוכר לשים לי אותם בצד, כדי שאאסוף אותם בהמשך היום. משם המשכתי אל התור שהיה לי, ולעוד קניות קטנות. בעלי ביקש ממני להיכנס לאחת המסעדות החדשות שנפתחו באותו זמן במדרחוב, ושהיו לה ביקורות מצוינות. החלטתי, בעודי במצב רוח מרומם, להיכנס ולאכול שם. אני והעגלה.

בעוד אני מתיישבת וממתינה לאוכל שיגיע, שמתי לב לאדם שמן עם מראה של בן מיעוטים, שיושב לידי ואוכל בצורה מוזרה במקצתץ המחשבה שרצה לי בראש היתה: "הוא מחבל מתאבד!".

זה היה בשנות ה-2000. פיגועים היו שגרה של כל יום כמעט, שום דבר לא היה מופרך. הרבה חששו מכל אחד עם מראה מזרחי שמן או עם מעיל. תקופה איומה בדברי ימיה של מדינת ישראל.

כאשר האוכל הגיע, כבר לא היה לי תיאבון. אחרי שראיתי את האכילה וצורת ההתנהגות של היושב סמוך אלי, הכל הגעיל אותי, בעיקר הרגע שבו הוא הביט לתוך העגלה שלי, בלי להתבלבל.

ואז, כמו ברק, נזכרתי: אני חייבת לצאת כדי להגיע בזמן לתורנות שלי. החלטתי לצאת לפני הזמן.  עזבתי את מגש האוכל כמו שהוא, וברחתי.

הרגשתי כמו יד חזקה, גדולה, שמושכת אותי משם בחוזקה, הלכתי מהר כל כך. התכנון שלי היה לחזור אל החנות בקינג ג'ורג', היכן שהשארתי את הכלים. זה היה חשוב לי ורציתי לקחת אותם, אבל עכשיו משהו לא ברור קרה. כאילו נטרפה עלי דעתי, רצתי אל האוטובוס שפנה אל הבית, הכיוון השני בדיוק. משהו דחף אותי הישר אל הדלתות הנפערות. העליתי את העגלה, הדלת נסגרה, ואז---

בום!

דקה אחרי ,עוד בום!

ועוד בום!!!

זה היה הפיגוע המשולב: שלושה מחבלים מתאבדים באותו אזור. מי שזוכר, זה היה אחד הפיגועים הקשים שידענו.

זוועת עולם.

כל הגוף שלי רעד. האוטובוס דמם. כולם איבדו מילים. אני בדקתי שוב ושוב שהכל בסדר עם הדבר הכי יפה ומתוק בעולם שיש בעגלה שלי. באותן דקות גם הבנתי מה דחף אותי.

הרצון לחזור למחויבות שלי, החסד שלקחתי על עצמי למרות כל הפטור שיכלתי לארגן לעצמי מכל הסיבות שבעולם. הרגשתי שהמאמץ שלי, למרות כל הקושי, זה מה שעמד לי ולילדה שלי. ניצלתי בזכות החסד ממש.

בעוד אני הייתי במקום מבטחים, כביכול, בעלי – שעבד באותו אזור – שמע את ה"בום" וידע שאני צריכה להיות בדיוק שם. הוא ירד, לחוץ, במהירות למטה, חושש מהגרוע מכל. הוא לא ידע על ההחלטה הרגעית שלי. לא היה אז טלפון אישי לכל אחד כמו שיש היום, ולא היה לי איך לעדכן אותו, וכך, כשהוא מחפש אותי בין הנפגעים, הוא ראה את המחבל המנוטרל.

המראה נחקק בו, לצערי.

בבית, סיפרתי לו על החוויה המצמררת: על הערבי המוזר שאכל לידי במסעדה, על ההצצה שלו לתוך העגלה שלי, מה שהקפיץ אותי וגרם לי לאי נוחות, על הדחף החזק שהיה לי לקום וללכת מהר-מהר הביתה. וכך, בעודי מתארת לו את האדם שבו חשדתי כמחבל, הוא החוויר. התיאור שלי תאם אחד לאחד את אותה דמות מפויחת שראה.

שנינו הבנו שקיבלתי את חיי במתנה, אני והתינוקת שלי.

"זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (הושע, י', י"ב)