"אנחנו רוקמות חמסות עם רסיסי רקטות": הפרויקט המרהיב של נשות שדרות

כבר עשר שנים שהן מתאספות בקביעות ב'בית המייסדים' שבעיר שדרות. קבוצה של נשים יוצאות אתיופיה, העוסקות במלאכה המסורתית והאהובה עליהן כל כך – מלאכת הריקום.

אהובה עברי-אדהנני, הרכזת של הפרויקט, מציינת כי מדובר באחת היוזמות המרגשות ביותר שיש, מאחר שרוב התחביבים וההרגלים שהיו באתיופיה, אינם ממשיכים בארץ, ואילו כאן יש לנשים הזדמנות לשוב לרקום עם חוטים צבעוניים, בדיוק כמו שעשו פעם, לפני עשרות שנים. הן עושות זאת גם לצורך התחביב, וגם כעבודה של ממש, שכן לאחר מכן היצירות נמכרות ומשווקות ללקוחות.

רבות מהנשים, לדבריה של אהובה, לא הפסידו אפילו מפגש אחד מאז שנוסד הפרויקט, אלא שעם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נעצר גם פרויקט הרוקמות, והנשים היקרות שחלקן מתגוררות בשדרות מאז עלייתן מאתיופיה, נאלצו לעזוב את העיר ולהותיר מאחור גם את הפרויקט היפה שידע עד אז צמיחה כה מרשימה.

רוקמות זיכרונות

טפטה וולדה היא אחת מהנשים המוכשרות ביותר שנוטלות חלק בפרויקט. "עד לפני כ-30 שנה התגוררתי בכפר גדול באתיופיה", היא מספרת בגעגועים, "כבר כשהייתי ילדה קטנה לימדה אותי אמא לרקום, וכשהתבגרתי הייתי רוקמת יחד עם אמא הרבה מאוד שמלות, לפעמים בשביל החברות, לפעמים לאחיות שלי, והיו גם פעמים שהגויים ביקשו שנרקום עבורם והם היו משלמים לנו".

בשנת 1991 החליטו וולדה ומשפחתה לעלות לארץ. בשלב הראשון הם צעדו ברגל יחד עם הילדים הקטנים וההורים המבוגרים עד לאדיס אבבה, שם הם נשארו במשך שנה, וכשקיבלו את אישורי העלייה עלו על מטוס שהוביל אותם לארץ ישראל. "התגוררנו בקרוואנים על יד נתיבות", מפרטת וולדה, "אחרי שנה עברנו לשדרות ומאז אנחנו כאן".

לפרויקט הרוקמות היא הצטרפה לפני כמה שנים, ומאז לדבריה היא מרגישה שההיסטוריה חוזרת והיא נשאבת אל תוך עולם של נוסטלגיה וזיכרונות מאתיופיה. "כמובן שזה לא בדיוק אותו דבר", היא מדגישה, "באתיופיה תפרתי בעיקר בגדים ואפילו שמלות כלה, ואילו כאן התפירה היא יותר של חפצי נוי ואריגים. אבל המשותף לשני המקומות הוא שבשניהם העבודה נעשית ביד, אנחנו לא משתמשות כלל במכונות תפירה. לכן העבודה כל כך מפרכת וקשה".

מהם הפריטים המבוקשים ביותר שאת רוקמת?

"אנשים מאוד אוהבים את בתי המזוזה הרקומים, יש גם שאוהבים רקמות ממוסגרות שמשמשות כקישוטים לקיר. בסך הכל הביקוש גדול, יש תקופות מסוימות בשנה בהן יש הרבה הזמנות, ואנחנו עובדות ממש מסביב לשעון".

גם בוסנה דסלה הגיעה מאתיופיה בעלייה של שנות ה-90. היא הייתה אז נשואה צעירה עם ילד בן שנה, אך מאז נולדו לה ילדים נוספים שבגרו והתחתנו, וכיום גם היא שותפה נמרצת לפרויקט. "לעתים קרובות באות לבקר אצלנו קבוצות של תיירים מהארץ ומחו"ל", מפרטת בוסנה, "אנחנו מספרות להן על הרקמות שלנו ועל איך שנהגו לרקום באתיופיה. אני באופן אישי לא רקמתי כשהתגוררתי בכפר, אבל אמא שלי הייתה רוקמת מקצועית ומנוסה מאוד. היא רקמה שמלות בעיקר לנערות שעמדו להתחתן והייתה מקשטת להן אותן באופן יפהפה ואומנותי. גם אני ידעתי את המלאכה, כי מתוך סקרנות הייתי מנסה לחקות אותה לא פעם, אבל את המקצועיות האמיתית רכשתי רק כשהתחלתי לרקום בארץ, במסגרת הפרויקט".

דסלה אוהבת במיוחד לרקום חמסות ומנדלות. "העבודה קשה ומצריכה דיוק", היא מסבירה, "לפעמים לא קל לעמוד בעומס, אבל בגלל שאני כל כך אוהבת את זה, אני לא מסוגלת להפסיק".

לא מפסיקות לרקום

אבל גם וולדה וגם בסלה אינן נמצאות בימים אלו בשדרות. כמו יתר תושבי העיר, הן פונו בעקבות המלחמה מבתיהן. דסלה שוהה במלון בתל אביב, ואילו וולדה במלון בירושלים.

אתן ממשיכות לרקום גם מרחוק?

דסלה משיבה בחיוב, ואף מציינת שהיא מצאה קהל לקוחות חדש מאזור תל אביב. "יש אנשים רבים שמגיעים למלון ומבקשים לראות את היצירות שלי, ובעיקר מתלהבים מהחמסות וקונים אותן ממש בכמויות. כנראה שבימים כאלו אנשים מחפשים שמירה באופן מיוחד".

גם ווסלה ממשיכה לרקום, ומקבלת הזמנות מבית המייסדים. "אבל אין כמו להיות בבית", היא מדגישה, "כולנו סופרים את הימים עד שיתאפשר לנו לחזור לעיר בבטחה וללא דאגה, אבל בינתיים הריקמה מעסיקה אותי מאוד וגם מרגיעה אותי, כי כשאני רוקמת, אני פחות דואגת".

אהובה, הרכזת של הפרויקט, מדגישה כי לעת עתה, עד שתושבי העיר יחזרו באופן רשמי לבתיהם, היא דואגת להעביר חומרי גלם אל הרוקמות שפזורות בכל רחבי הארץ, וגם מעבירה לכל אחת מהן רשימה של תוצרים, על פי מה שאנשים הזמינו. "אנשים בעיקר מזמינים כיום חמסות לקיר", היא מספרת, "ויש לנו יוזמה מיוחדת של חמסות ממוסגרות, כשלכל אחת מהן מופיע רסיס של רקטה שנפל על שדרות. התוצאה מהממת מבחינה אומנותית, וגם נוגעת מאוד ללב בשל המצב".

לדבריה, באופן רשמי רשאים התושבים לחזור לשדרות, אך רבים מהם ובתוכם הרוקמות עדיין לא שבו. "זה קשה להן", היא מסבירה, "כולנו עדיין תחת טראומה וברור שכל עוד לא שקט לגמרי, הקושי לחזור הוא מאוד גדול. אבל ברור לי שבסופו של דבר זה יקרה, כולנו מצפות לרגע הזה, והפרויקט עוד ישוב למקומו הטבעי, כפי שכולנו שואפות ומקוות".