העדות שנדחתה: מה עלה בגורלו של אליה, הרופא מצפת?

בחודש אב שנת שפ"ה (1625) יצא אליה הרופא מצפת לכיוון צפון. כמדי חודש בחדשו, עבר הרופא היהודי בין הכפרים הערביים שבצפון, מעמק החולה הסמוך ועד להרי החרמון והלבנון הנישאים. בכל כפר הגיע לאהלו של ראש הכפר. בני הכפר התקבצו סביבו ותינו את מחושיהם ומכאוביהם, והוא רקח להם סמים, חילק משחות ותרופות, ולבסוף קיבל את שכרו ביד רחבה. בכל לילה לן בכפר אחר, כשהוא רגיל לחזור לקראת שבת לביתו שבצפת.

אך באותו חודש אב לא חזר אליה הרופא. המתינו בני משפחתו יום ויומיים, ואין זכר לאביהם, משענתם ומקור פרנסתם. המקום האחרון בו נראה היה כפר פמיאס (בניאס), ממנו יצא לכיוון צפת יחד עם חמר ערבי.

התייעצו חכמי צפת ביניהם, וגמרו אומר לשלוח שליח בהול לחכם יאשיהו פינטו, רבה הראשי של דמשק, שהיה גדול בתורה, וגם מיושבי עיר המחוז אליה מגיעות כל הידיעות, ובה מצויים השוטרים, החיילים ופקידי המלך. הרב פינטו כיהן ברבנות אחרי המקובל הגדול רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקדוש, שהיה רבה של דמשק לפניו, וספריו "כסף נבחר" ועוד התפרסמו בכל הארץ (נושא הספר הוא לא הכסף, אלא הכוסף, "על דבר הכוסף שנכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלוהי קדשי כל היותי על אדמתי").

חכם יאשיהו פינטו ציווה על שמשי בית הדין להכריז בשווקי דמשק, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, שכל מי שיודע מה עלה בגורלו של אליה, הרופא מצפת, או שמכיר מישהו שעשוי לדעת, יתייצב מיד בבית הדין למסור עדות.

עוד באותו יום הגיע יהודי מתושבי הכפרים שבהר הלבנון, שמלאכתו היתה תיקון נעליים, ולשם כך היה נודד בין הכפרים. יהודי זה סיפר שבדיוק באותם ימים של ראשית חודש אב, שמע ערבי אחד שואל את חברו: מנין לך כלי זה? וחברו משיב: "יהודי היה בא מדרך פמיאס (בניאס) לצפת, וגוי אחד עמו חמר, הרגנוהו ולקחנו כלים אלו ממנו". אך למרות הדמיון בסיפור, קבע בית הדין של דמשק כי אין בכך בכדי להתיר את העגונה, שהרי ייתכן שעוד אנשים יצאו מפמיאס, ואין זו הוכחה גמורה. ואפילו אם היינו מזהים את אותו הכלי, הרי כלי ניתן להשאלה ולמכירה, אי אפשר להתיר עגונה על סמך ראיה כזו!

בהמשך הגיע עד בשם אברהם נעמיעאס, ששמע בשוק שעל הר חרמון ערבי אחד קורא: "אוי לאותו הרופא, יהודי טוב, אללה יהרוג מי שהרגו, עוואד הבדואי הרשע". אך גם את העדות הזו נאלץ בית הדין לדחות, שהרי יותר מרופא אחד יש בארץ, ואי אפשר להתיר עגונה על סמך ראיה כזו.

הצטערו חכמי דמשק, הצטערו חכמי צפת, והצטערה משפחתו של הרופא.

ואז הגיע עד נוסף, וכך סיפר: לחנותי הגיע גוי ערבי, התיישב ואמר בצער: יש היכרות לטובה, ויש היכרות של סכנה.

וכך סיפר לי אותו הגוי: אני וחברי הלכנו בדרך היורדת מפמיאס, וראינו שני ליסטים. מיד התחבאנו בצידי הדרך, והנה הרופא אליה הולך בדרך. לקחו ממנו הליסטים כל ממונו ומעילו, ושילחוהו לדרכו. ואז הכיר אליה את אחד השודדים, שהוא מכבר איבנית, ואמר לו: הרי אני ריפאתי בני ביתך, רחם עלי. עוד הלה מהרהר בדברים, שלף חברו חרבו והתיז ראשו של הרופא, באמרו: הוא הכירנו, וילשין עלינו למושל. מיד השליכו גופו בין הג'מוסים שבים חולתה, עד שלא נותר ממנו כלום. אוי, יש היכרות של סכנה.

בשמוע רבי יאשיהו פינטו את העדות הזו, התיר את האישה להינשא, שכן הלכה היא שמשיאים את העגונה על פי גוי המסיח לפי תומו (שו"ת נבחר מכסף נ"ז).