בת ה-13 שחזרה מהשבי: "חשבתי שנהיה שם לנצח"

הילה רותם שושני בת ה-13 נחטפה מביתה שבקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר, יחד עם אמה רעיה וחברתה אמילי הנד. כ-50 ימים לאחר ששוחררה, היא נחתה אתמול (ראשון) בניו יורק, שם נאמה באירוע המרכזי לציון 100 ימים שבהם מוחזקים 136 חטופים בשבי חמאס.

בריאיון לחדשות 12, הראשון מאז ששוחררה, שחזרה שושני את יום החטיפה: "קמתי ב-6:00 בבוקר לטילים. הערתי את אמילי, שישנה אצלי, והלכנו לממ"ד. שמענו דיבורים בערבית מחוץ לבית, היינו עם הדלת של הממ"ד סגורה, שמענו שהם מנסים לפרוץ לבית. ואז הם פשוט פתחו את הממ"ד, כי הוא לא ננעל. אמילי ואני היינו בטוחות שיהרגו אותנו, אבל לא ידעתי בכלל שיש את האופציה הזאת, לחטוף. אמילי לא הבינה מה קורה, ואמרתי לה 'לוקחים אותנו', אבל חשבתי שיש הרבה צבא. כל הזמן אמרו שיש צבא בקיבוץ, כשיצאתי בכלל לא ראיתי. לא היה אף צבא, לא היה אף אחד. הוציאו אותנו מהבית, הקיבוץ היה בידי המחבלים, לגמרי שלהם. ראיתי מלא בתים שרופים בדרך ושמעתי גם מלא יריות. משכו אותנו ואמרו לנו ללכת מהר".

לדבריה, המחבלים הכניסו אותן לרכב והם נסעו לעזה. היא הוחזקה בדירה יחד עם אמה ועם אמילי, ובהמשך פגשו חטופים נוספים: "היה ממש קשה. משעמם, חשוך, מלוכלך. לא היה אוכל, לא היו מים. הייתי צמאה ומיובשת. אמא שלי דאגה לי ולאמילי. היה לה קשה לדאוג לנו. כל הזמן אמרתי לעצמי, אם לי קשה, אז בטח לה יותר קשה. היא דאגה שאנחנו אוכלות, למרות שלא אהבנו את האוכל. היא עזרה לנו במקלחות, תמכה בנו, נתנה לנו חיבוק כשהיינו עצובות. אני לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות חטופה. לא ידעתי שיש אופציה שנשתחרר. חשבתי שזה יהיה לנצח".

הילה סיפרה כי רוב הזמן הן ישנו, דיברו בלחש, שיחקו בקלפים שמצאו באחד הבתים, מתוך השלושה בהן שהו, שכן המחבלים דאגו להעבירן ממקום מסתור אחד לשני. "מצאנו כל מיני דרכים להעסיק את עצמנו, כל מיני משחקים, כאלה שאפשר לעשות בלי אביזרים, עם הידיים. הרבה פעמים זמזמתי שירים בראש. היו לי חלומות, למשל שאני מגיעה לקיבוץ וכאילו לא קרה כלום. את זה אני זוכרת טוב".

בשבי היא הצליחה לשמוע רדיו לפעמים, וכך נחשפה למאמצי השחרור של מטה משפחות החטופים: "היה ברדיו, המשפחות עושות הפגנה בתל אביב, אבל לא ידענו ברמה כזאת. חשבנו רק המשפחות, חלק מהן. שמענו את ההפצצות של צה"ל, את המטוסים, את הטילים", הילה ציינה כי "המחבלים דיברו על כמה שהורסים להם את הבתים, שהורגים להם אנשים. הם לא דיברו על מה שקרה אצלנו. הייתה פעם אחת שנפלה פצצה בבית ממש קרוב, אז עף כל החלון בחדר שהיינו בו עלינו - אבל הספקנו לברוח. זה היה מפחיד".

אחרי למעלה מחודש וחצי בשבי, הילה שוחררה, אך אמא שלה נותרה מאחור. בבוקר השחרור קיבלה בגדים אחרים ממה שלבשה, ובערב נלקחה למקום שבו הועברה לידי הצלב האדום, ומשם חזרה לארץ. הילה סיפרה שנתנו לה כמה שניות לחבק את אמא.

חמישה ימים אחרי השחרור, גם אמה רעיה שוחררה מידי המחבלים: "חיכיתי לה עד 4:00 בבוקר, ועד שהיא הגיעה לא ישנתי. מאז ששוחררנו, אמילי ואני נפגשנו פעמיים".

הנערה, שנחטפה מביתה לפני 99 יום, נסעה לראות מה נותר מהקיבוץ, מהבית שלה: "ראיתי את הבית שרוף. חשבתי שהגיע הזמן לראות. רציתי גם לקחת דברים שנשארו מהבית, כמו המזכרת מסבא שלי, אבל ראיתי שהיא התקלקלה. לפחות הצלתי תמונה מהחדר שלי. היא ליד המיטה שלי. גם בבית היא הייתה ליד המיטה שלי".

כאשר היא נשאלה אם תחזור לגור בבארי, ענתה הילה: "אני לא יודעת עדיין. בהתחלה אמרתי שאין סיכוי. עכשיו אני אומרת, אני שוקלת את זה. אם יהיה משהו אחר, אם יהיה יותר צבא. תלוי מה יהיה".