כבר אין סערה, יש שקט. כמו של... רובוט. האם הניסיון הזה מצליח?

להמשיך.

הוראה חד משמעית.

"מיום אחד אי אפשר להסיק מסקנות", כך הסבירה לי הרופאה, "תנסו עוד כמה ימים".

ניערתי את הראש מצד לצד, מוודאת שאינני הוזה. כמה ימים? איך אפשר להמשיך כך? סימן שאלה גדול ונוקב פילח את לבי. "נראה אותך מסתדרת עכשיו, גיבורה שכמותך!", לעג לי, "לפני כמה ימים אמרת שתעשי הכל למען? לפני כמה זמן הבטחת הכל בשביל? הא?", צחק עלי. בלעתי בשתיקה את העלבון שבדבריו. חשבתי, מה עושים עכשיו?

לא רציתי לספר לאף אחד, לא רציתי שאף אחד יידע עד שאחליט בעצמי מה אני עושה, ולקבל עזרה ודאי שלא הייתי מוכנה. אני אסתדר לבד.

ישבתי על הספה בסלון, חושבת, תוהה, דואגת. כולם ישנו, כן, גם יונתן. בסך הכל השעה שמונה בערב, זו שעה שבה הוא ישן בדרך כלל. המחשבות סחפו אותי לעולם שלם של תהיות, שאלות, הרגשות. הכל מבולבל. מה יהיה, איך יהיה, תסמונת, לא תסמונת, היפראקטיבי, סומטי, התקפי זעם, התפרצויות, איך זה ייגמר בסוף?

הייתי מבולבלת, מתוסכלת. זה מפחיד שאתה לא יודע מהי הדרך ולאן אתה הולך... כן, צעדנו לבד בעולם שלא הכרנו קודם, שמענו מושגים חדשים, התוודענו לתרופות עלומות. אני הרגשתי על קרש דק בים שוצף גלים, גל מפה, גל משם. האם ישנה תסמונת, או שצריך לחפש סיבה אחרת לתופעה? לתת תרופה או עדיף שלא? מה עדיף שיהיה? לא ידעתי. הגלים סגרו עלי, כמהתי להגיע ליבשה.

וכך, בעודי מיטלטלת מגל אל גל, ים של דמעות עלה לעיני, דמעות של צער, דמעות של עצב, דמעות של בדידות. כן, אין מי שיבין אותי עכשיו.

דמעות, דמעות ושוב דמעות. ויחד עם הדמעות, הכאב והצער, הבנתי שאני ממשיכה. ממשיכה לתת את התרופה. אני אתגבר, כי אם לא ננסה לא נדע.

יום ועוד יום עבר, יונתני שלנו מתפקד יפה בגן, יש השפעה לתרופה, הם מרוצים מאוד שם, בגן, אבל בבית? כשאני רק מריחה את זמן ה"פג תוקף" אני נושמת עמוק ומתכוננת לבאות, ויונתן לא מאכזב, באמת. בכל יום הוא מתפרץ, בכל יום אני מחזיקה אותו חזק חזק, מחכה שיירגע. כל יום והלב שלי מתפרק, ונפשי יוצאת לשאר ילדי בדאגה, כל יום.

שבוע עבר. זה בלתי נסבל, אי אפשר כך. מסכן הילד, מסכנים ההורים ומסכנים האחים, די. שוב החלטתי להתקשר לרופאה. התייעצתי עם בעלי והגננת, כולנו היינו בדעה אחת, צריך למצוא פתרון.

המענה מהרופאה היה מבלבל, מאכזב.

לתת עוד מנה של תרופה כשיונתן חוזר מהגן. אמאלה. הילד הזה כולו קטן, בולע כדורים כמו איזה זקן.

מה עושים עכשיו? ניתן לו תרופה כשהוא חוזר? זה מפחיד אותי, מאוד. לא ניתן לו? אי אפשר להמשיך ככה. לא ניתן לו בכלל? הוא לא יכול ללמוד.

מה עושים?

מה עושים?

מחשבות לכאן ולכאן, התייעצות עם הרופאה, הצוות ועם עצמנו אנו. לא קל בכלל, אבל אנחנו ננסה, לכל הפחות שנדע שניסינו.

אבל לא היום. נתחיל מחר. אני צריכה לעבד נתונים, לעבד רגשות, לעבד מעשים.

* * *

"ילד קטן קטן שלי, עוד לא מלאו לך ארבע, אני יודעת, אבל בשבילך, באמת בשבילך, אנחנו נעשה את הניסיון הזה. אולי יהיה לך טוב יותר.

"אני יודעת שאתה לא אוהב לבלוע גלולות של תרופה, מכירה בכך שאתה עוד קטן בשביל זה, אבל אנחנו רוצים כל כך לעזור לך להתקדם ולהירגע. ייתכן שזו הדרך, ייתכן שלא, אבל אנחנו מנסים. אתה, ילדי שלי, גיבור, גיבור של אמא. תנסה אתה, ננסה כולנו, ונקווה ביחד שנצליח".

כל היום לחשתי לעצמי את המונולוג הזה בלב. ניסיתי להשלים עם זה, ניסיתי להכניס לעצמי בראש שזה מה שטוב, אז זה מה שנעשה. זה היה קשה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי, אבל הצלחתי. כשיונתן חזר מהגן נתתי לו לבלוע את התרופה, אחרי שקיבלתי הוראות מפורטות מהגננת, וזה עבד. יונתן הבין בחושיו הדקים שעכשיו צריך, אין ברירה, ובלע יפה את התרופה. הישג.

וראו איזה פלא, אין יוצאת ואין צווחה, קול דממה דקה נשמע מכיוונו של יונתן. צבטתי את עצמי כדי להיות בטוחה שאינני חולמת. איזה שקט!

יונתן עדיין הסתובב קצת סביב עצמו, אך לאט-לאט, בשקט, כאילו נרגעה בו הרוח.

הרשיתי לעצמי להתרווח על הספה, לנשום כמה נשימות עמוקות לפני שאני צוללת למקלחות ולבלגן של ארוחת הערב. איזה כיף, איזה משחרר.

חמש אחר הצהריים. אני אוספת את הילדים לארוחת הערב. אני אוהבת שהם אוכלים מוקדם, כך יש זמן לאכול בנחת, לפטפט קצת. כולם פה, גם יונתן, ביחד כולנו עורכים שולחן, מסדרים צלחות, כוסות, סכו"ם, מכינים חביתות ירק טעימות, חותכים ירקות, מוציאים ממרחים, עכשיו אפשר להכין פרצופים, עיני מלפפון, אף כתום של גזר, פה מחצי פרוסת עגבנייה. הוספנו גם אוזניים מזיתים, שערות מחסה, והנה לנו פרצוף.

כולם שיתפו פעולה. יחד צחקנו, מרחנו, סידרנו, הכנו, ויונתן בשקט, יושב כמו בובה. בעצם, הכתה בי ההכרה, כמו רובוט.

פשוט כמו רובוט.

עושה מה שאומרים, יושב כשיושבים, מנסה לשחק כשמשחקים, אוכל כשאוכלים, אבל לא מחייך כשכולם מחייכים. לא מחייך.

כולם אוכלים יפה. נועה יושבת לידי בטרמפולינה, ואני חושבת לעצמי, למה יונתן לא מחייך? אולי הוא עייף? אני מספרת להם סיפורים מצחיקים ובלתי הגיוניים. "פעם אחת היה פיל קטן-קטן, שהיה חבר של אפרוח גדול-גדול...". אני מספרת בקול דקיק ומצחיק. אבי ויעל צוחקים, יונתן לא.

אני שרה להם שירים שמחים, עושה להם תנועות, מתקרבת ומתרחקת, קופצת ומתכופפת, כולם מחייכים, אפילו נועה, ויונתן – לא.

אייכה, יונתן שלי? אני מעדיפה לחשוב שהוא באמת עייף והתרופה מבלבלת אותו, מאמינה שעם הזמן הוא יחזור להיות שלנו, איתנו. מחייך, צוחק, שמח.

אני לא מתבלבלת, לא נותנת לייאוש לסחוב אותי שוב למחוזותיו. אני מתעשתת, מתגברת וממשיכה ביד רמה את הערב. ארוחת ערב מסתיימת, שוקו חם לקינוח, מקלחות, צחצוח שיניים, פיז'מות ולמיטות. כן, למיטות. שיר וסיפור, סיפור ושיר, והעפעפיים נעצמות היישר לעולם החלומות.

יונתן מטריד אותי. אוהו מטריד. קשה לי איתו כל כך, אבל אני לא מתייאשת, לא! אני אמשיך לנסות עוד כמה ימים.

עכשיו אני נזכרת שהבוקר דיברתי עם קופת החולים, ההתחייבות שלנו לבדיקת דנ"א מוכנה, אפשר לבוא לקחת. כבר קודם בררתי איפה ואיך עושים את הבדיקה, אני מקווה שמחר או לכל היותר מחרתיים ניסע לבית החולים למחלקת גנטיקה לבצע את הבדיקה. אני לא יכולה לחיות עם הספק הזה, זה מוציא אותי מדעתי.

 תסמונת??? לא תסמונת??? בעיה אחרת???

בלי כל קשר לתרופה ולהשפעותיה, אולי בעצם היא היוותה תוספת לרגשות גואים ומשתוללים, אין מנוח. הראש אומר להירגע, אך הלב נסער. הבן שלי עם תסמונת? ועוד איזה תסמונת עלומת שם? או אולי לא? צריך לחפש את מקור הבעיה בכיוון שונה?

תסמונת??? לא תסמונת??? בעיה אחרת???

ימים יגידו. אבל דבר אחד אני יכולה להגיד, טוב שזה לא נתון בידיים שלנו.