"אני לא יכולה לסבול את זה שאני אמא רעה"

"אני מרגישה שאני לא מצליחה להחליט, וזה פשוט משגע אותי", אמרה שרה בתסכול.

"מה קשה לך להחליט?", שאלתי.

"אני לא יודעת אם להישאר עוד עם הילדה בבית, או לחזור לעבוד. אני מרגישה שכל החלטה אוכלת אותי מבפנים. טכנית, הילדה כבר בת שנתיים, ויש לי גן מצוין שאני יכולה לשים אותה בו, אבל אני מרגישה ייסורי מצפון קשים לשלוח אותה לגן ולא להישאר איתה בבית", אמרה.

"כל החיים הייתי פעילה כל כך. שנים לימדתי באולפנה, בערבים אני מדריכת כלות, כל חיי הייתי עסוקה בכל מיני שליחויות בעולם, ואני לא ממש מוצאת את עצמי בבית כאמא", הסבירה.

"את בעצם בסוג של מבוי סתום. מצד אחד, את מרגישה שלא טוב לך לא לעבוד, את מרגישה חסרת ערך ושהשהות בבית לא שייכת אלייך כל כך. מצד שני, את לא מסוגלת לשים את הילדה, כי את מרגישה רגשות אשמה קשים לעזוב את הבת שלך".

"אבל למה? ממה זה נובע? איך אני יכולה להשתחרר מזה? עוד מההיריון התחלתי להרגיש פחדים להיות אמא ולהישאר תקועה בבית", שאלה שרה.

"נראה שהמקום הזה, שאת מרגישה שאת אמא לא טובה, דומיננטי מאוד אצלך. הוא קיים אצלך עוד אפילו לפניי שהפכת להיות אמא. היום את מרגישה שאם תעזבי את הבת שלך, תהיי אמא עוד יותר לא טובה".

"בדיוק, זה מה שאני מרגישה", ענתה שרה עם דמעות.

"על מנת לפצות את התחושה הזאת, שאת מרגישה אמא לא טובה, את מפתחת רגשי אשמה, והם אלה שעוזרים לך להתמודד עם התחושה הזאת".

"מה? רגשות האשמה עוזרים לי להתמודד עם התחושה שאני אמא לא טובה?", שאלה.

"בחסידות מופיע כשבן אדם עושה חטא, עיקר היצר הרע לא תופס אותו בחטא עצמו, אלא בעצבות של אחרי החטא. מודגש בחסידות שלא טוב ולא נכון לפתח רגשות אשמה אחרי החטא, ולא צריך להתפעל מזה".

"נראה לי טבעי לפתח רגשי אשמה אחרי שאני עושה משהו רע... נראה לי שכל אדם עם קצת מצפון עושה את זה", שרה הגיבה בהתנגדות.

"צריך להבין את זה היטב. אני לא יכולה לסבול שאני אישה רעה. אם עשיתי חטא ואין לי שום רגשות אשם, אז אני ממש אישה רעה, אני רעה כל כך שאפילו אין לי רגשות אשמה על הרע שעשיתי. אבל אם עשיתי חטא ויש לי רגשות אשם, אז אני לא אישה רעה, אלא טובה. עובדה, יש לי רגשות אשמה על מה שעשיתי.

רגשות האשם מייצרים הפרדה פסיכולוגית בין מי שעושה את הרע לביני. מי שעשתה את הרע היא באמת אישה רעה, אבל אני? אני מהצד של הטובים! ואז אני מפתחת את רגשות האשם כלפי מי שעשה את הרע (שזו ממש לא אני)".

"ואיך זה בדיוק מתקשר אלי?", שאלה.

"את מרגישה אמא לא טובה. זה המקום הבסיסי שממנו נכנסת לכל ההורות הזאת. אבל את לא יכולה ללכת עם תחושה כזו, שאת אמא רעה, אז כשאת מפתחת רגשות אשמה, את כאילו מאלצת את עצמך להיות אמא טובה יותר".

"וואו. אבל אני לא מבינה למה אני מלכתחילה מרגישה שאני אמא לא טובה?", שאלה.

"התחושה הזאת שאת אמא לא טובה, זו מעין ירושה שקיבלת ממערכת היחסים שלך עם אמא שלך. כשסיפרת לי על הקשר שלכן בפגישות הקודמות, תיארת לי קשר שבו הרגשת לא אהובה ולא מוערכת.

"רגשות האשמה הם תחליף לעשייה.

"אמא שלך הייתה ביקורתית מאוד כלפיך, וממילא גרמה לך להרגיש שאת לא יכולה להיות אמא טובה. את למדת לברוח מהאווירה הקשה הזאת מצד אמא שלך, לעשייה. בעזרת העשייה, קיבלת  ערך. זה מקום מפלט שאת יכולה להרגיש בו טוב.

"את מרגישה שבתוך האמהות אין לך איך לפתור את זה, ולכן את מפתחת רגשות אשם שמהווים מעין תחליף לבריחה שהייתה לך עד כה לעשייה".

"אז איך אני פותרת את המקום הזה?", שאלה בבהלה.

"יש לך אמונה מוטעית שמנחה אותך בחיים, והיא אומרת שהקיום שלך זקוק להצדקה, ועל זה הכל יושב. אם לא תצדיקי את הקיום שלך, אין מה שיצדיק אותו. ואני רוצה להוביל אותך לתובנה חדשה, שהקיום שלך לא צריך הצדקה.

"את הבת של הקב"ה, הוא אוהב אותך אהבה אינסופית, הוא שמח בך, ולכן את לא צריכה להצדיק את הקיום שלך. הוא אוהב אותך כמו שאת. ככל שתרגישי את האמת בתובנה החדשה הזאת – כך תוכלי להשתחרר מרגשות האשמה.

"כרגע, בגלל שהקיום שלך צריך הצדקה, אז להצדיק את הקיום שלך מחייב אותך להרגיש שאת אמא טובה. כיוון שאת לא מרגישה שאת אמא טובה, את מפתחת רגשות אשמה".

"זה נשמע לי ממש קשה. אני מרגישה שזה כמו לעקור חלק מתוכי", אמרה שרה עם דמעות.

"צודקת. זו לא סתם תובנה שאימצת בבוקר בהיר, אלא משהו ששידרו לך כל הזמן. את סבלת מביקורת רבה, שגרמה לך להרגיש שאת לא טובה וחסרת ערך, ורק אם תעשי משהו יעיל יהיה לך ערך".

"אז איך את מציעה לי בעצם לשנות את התפיסה הזאת?", שאלה.

"אנחנו נתחיל לשחזר ביחד כמה וכמה מאותם רגעי משבר שחווית מול אמא שלך, אותם רגעים ביקורתיים שאת עדיין מרגישה שאת סופגת ממנה, ונעבוד ביחד על התגובה שלך לביקורת שלה. זו הנקודה החשובה ביותר.

"באופן טבעי, התגובה שלך לביקורת ממנה היא כעס, תסכול וניתוק, אז בעבודה פה נשנה את התגובה הפנימית לביקורת".

"אבל הביקורות שלה כמעט אף פעם לא היו מוצדקות", כעסה שרה.

"בשביל להתחיל לשנות את התפיסה, ננסה לשנות את השיח הפנימי, ולהבין שמי שמבקר אותך זו לא אמא שלך, אלא זו הדרך של הקב"ה להיפגש איתך. הכאב שצף בתוכך עולה כי הוא מבקש ריפוי, ועכשיו את בשלה לפגוש את הכאב הזה בצורה בוגרת".

"אבל מה ההבדל אם אמא מבקרת אותי או אם הקב"ה מבקר אותי?", שאלה.

"אם אמא מבקרת אותך, את מרגישה שהיא שוללת את עצם הקיום שלך. כשאת מכניסה את הקב"ה לתמונה, ואת מבינה שאצל הקב"ה הקיום שלך מוחלט, את תוכלי לקחת את זה להתפתחות ולגדילה.

"היכולת שלך לעמוד מול הרגש שהביקורת מעלה בתוכך, מבלי להיסגר או לברוח מהעוצמה של הרגש והכאב -  זה בעצמו יעצים את הקיום שלך עד אינסוף, ומפה תוכלי רק לגדול, לצמוח ולהשתחרר מהמלכודת הזאת שאת לכודה בה.

"זכרי: את כל מה שאת יכולה להרגיש – את יכולה לרפא".

הטור נכתב בהשראת שיעור של הרב אליהו לוי מבית הספר הגבוה לתורת הנפש.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן