השורדת מהטבח בראיון מצמרר: "כשהחתולה שלי שותה מים, אני שומעת סביבי יריות"

נוי קקון, 32, ניצלה יחד עם אחותה עדן, 24, מהטבח בקיבוץ רעים. "אמרתי לאחותי להגיד ביחד איתי שמע ישראל. צעקנו 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד', כמה פעמים. ליטפתי אותה ואמרתי לה, 'אל תדאגי, אימא איתנו'. אימא שלנו נפטרה לפני כמה שנים מהמחלה. לאורך כל הבריחה הרגשתי אותה מלווה אותנו וכמו מלאך שומרת עלינו", היא מספרת. "היום אני במצב שכולם חשודים אצלי. אני לא ישנה, קמה מסיוטים ובקושי מתפקדת".

"לקחנו את הזמן כדי לקפל את האוהלים", היא משחזרת לחדשות 12 את מה שאירע באותו יום. "אני ממש זוכרת את התחושה בנסיעה. עמדנו בפקק, אנשים לידנו הקיאו, אחרים רקדו ליד הרכבים וחיכו שיתקדמו. שאלנו את המבלים שהיו בו מה קרה, והם היו בהלם מוחלט, אמרו שירו עליהם. שמענו מישהו צועק 'מחבל'. ראינו מלא אנשים רצים לכיווננו, יצאנו מהרכב, שמנו תיק על הגב והתחלנו לרוץ לכיוון ההפוך, מולנו רצים שוטרים, אחד מהם דימם. פתאום קלטנו שאנשים רצים גם מהכיוון ההפוך, הם הגיעו מכל הכיוונים, אז החלטנו לרוץ לכיוון שטח חקלאי".

הם התחבאו מאחורי שיח שחשבו שיסתיר אותם. אחותה עדן הסתתרה גם כן מאחורי שיח בצד השני של הוואדי. "דאגתי לה מאוד, היה לי קשה שאחותי לא לידי, הייתה בהלה גדולה, התחושה הייתה שאסור לעצור", היא נזכרת. "בדיעבד נתקלנו בסרטון שמישהו צילם כשהיינו בתוך השיח ושמנו לב שהיו שם צעקות בערבית, ואני לא זוכרת את הצעקות האלה. המוח שלי מחק את הדברים האלו. לא הייתה לנו תפיסה של זמן, הרגשנו שעברו רק 20 שניות מאחורי השיח, אבל היינו שם דקות ארוכות".

אחר כך, הם ברחו ונסעו בכביש עפר והרכב התחפר בבוץ: "פתחנו מפות כדי לראות שאנחנו לא נוסעים לכיוון עזה, ראינו מכוניות בצד – מרוסקות לחלוטין ועשן מיתמר מהן – והצלחנו לעקוף את כל הבלגן וכל הפקק שהיה. נסענו הכי מהר שאפשר ולא עצרנו באזעקות, התחושה שליוותה אותנו כשנסענו משם הייתה קשה מאוד, תחושה שלא עוזבת אותי עד היום. יש אשמה על החבר'ה שראינו בצד הדרך ורצו שנעצור להם. המחשבה הזו שיכולנו לעצור לעוד חמישה אנשים אולי ולהציל אותם לא עוזבת אותי".

השתיים נסעו לתחנת המשטרה בנהריה והפקידו את הרכב שלקחו ולא ידעו למי הוא שייך. בעל הרכב התקשר אחרי כמה ימים. הוא סיפר שהלך ברגל עד היישוב פטיש וניצל.

מאז שהיא ניצלה – נוי מספרת שהטראומה לא מרפה. 

"אני נוסעת בפקק ומשהו קורה לי בגוף, אני מרגישה דרוכה למשהו שהולך לקרות. כל רעש קטן מקפיץ אותי ואני צריכה כמה שעות להירגע. או שזה מעיר אותי מחלום רע או מהתקף חרדה שאני נכנסת אליו", היא מספרת. "זה ברמה שהחתולה שלי שותה מים ואני שומעת סביבי יריות, התחושה היא שכולם הולכים לפגוע בי, ומשם גם הבושה שהמוח לא עובד טוב". 

לאחרונה היא החלה לקבל טיפול נגד הטראומה, יחד עם אחותה, במרפאה בצפון. "אני בן אדם חברותי שיכול לשבת ולדבר שעות עם אנשים, והיום אני כבר לא מסוגלת. אני מרגישה ששיחה כזו יכולה להשאיר אותי לא דרוכה מספיק ולא מוכנה למשהו שהולך לקרות".

תשובהתשובה לכולםהעברה הוספת תגובה