סיון רהב מאיר: המילואימניק שסיים את התנ"ך ב-100 ימים

ליל השבת האחרונה. קפצנו להגיד מזל טוב לחברים, שחגגו בר מצווה לבן שלהם במלון בירושלים (מזל טוב, משפחת גואטה). אבל כשמגיעים למלון בירושלים, זוכים לפגוש מפונים. וכך הגענו באופן ספונטני להתכנסות במלאת 40 שנה לפטירת הבבא סאלי, שערכו במלון "רמאדה רנסנס" התושבים היקרים של שדרות, קריית שמונה ושלומי.

הם ביקשו שאגיד כמה מילים. קודם כל, אמרתי, אנשים רבים כל כך ביקשו מהבבא-סאלי ברכות בחייו. נדמה לי שהיום צריך לבקש ברכות גם ממפונים שחיים ככה כבר 100 ימים במלונות, מחוץ לבית... זוהי גבורה של התמדה, של אתגר מתמשך. ועוד יש לכם כוח להרים הילולה ולכבד את השבת ולשיר ולשמוח, בתוך תקופת הנדודים הזו. זה מדהים.

וחשבתי גם על מסלול חייו של הבבא סאלי: בגיל 18 התייתם מאביו, ואז נקשר לאח של אבא שלו, אבל אחרי 4 שנים הדוד נרצח. אשתו הראשונה נפטרה בלידה וגם הבת לא שרדה. הוא התחתן שוב, והזוג חיכה לילדים עשר שנים. שנים אחר כך, אחיו הקטן נהרג בתאונת דרכים. האסונות הרבים האלה הפכו אותו ליותר מאמין, ליותר רגיש לאסונות של אחרים, למבין גדול בכאב של הזולת. הוא ידע לבכות ולהצטער עם כל עני ומסכן שבא אליו, ולהבין שהכול זה חלק מהצער של עם ישראל, מהצער של השכינה.

והנה משפט אחד שלו, שאפשר ללמוד. בקבלה ובעולמות העליונים שבהם עסק אנחנו בטח לא מבינים, אבל נדמה לי שכולנו יכולים להבין קצת את המשפט הבא, על החיבור העמוק בין הנשמות שלנו, משהו שאנחנו מרגישים כמעט פיזית בימים האלה: "כל ישראל ממקור ומחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום הקדושה. לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקרבה זה עם זה מצד מקורם ושורשם הקדוש. כל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל – מגיע לכללות ישראל".

השבוע חלו 40 שנים לפטירתו. לזכרו. לבשורות טובות. ושאת ההילולה הבאה יחגגו בקרית שמונה, בשלומי ובשדרות, בשמחה ובביטחון.

לכל מי שמרגיש "סתם"

שנה לפטירת סבתא שלי, סבתא רחל קשת. תחושה קצת מוזרה לציין בימים אלה אזכרה לסבתא שנפטרה בגיל 88 בשיבה טובה.

אז קודם כל, אפשר לקבל כוח מהדור של סבתא, שהתמודדה בילדותה עם מתקפות הטרור של פעם, בהקמת המושבה גבעת עדה, כשעוד לא הייתה מדינה. חטיפת ילדים, רצח משפחות - אלה הסיפורים ששמענו ממנה על השנים ההן, על האכזריות של אויבינו, שאיננה חדשה.

אבל יש פה עוד משהו: חשוב גם לדעת לתת מקום לאירועים כמו אזכרה, להתמודדויות מסוגים שונים, לשלל דברים שקורים לנו שלאו דווקא קשורים למלחמה.

הנה פסקה חשובה שכתב הרב ליאור אנגלמן, לכל מי שמרגיש שמה שקורה לו כרגע או כואב לו כרגע הוא "סתם": "למי יש מקום בלב לאדם שנפצע בתאונה, למשפחה שיושבת שבעה על אמא שנפטרה בשיבה טובה או סתם למישהו שהניתוח המתוכנן שלו נדחה כבר שלוש פעמים כי כל חדרי הניתוח תפוסים?

"למי יש כוח לאנשים עם קשיי זוגיות רגילים ובכלל לכל הבעיות הקטנות של החיים?

"אבל מה לעשות, הבעיות לא מתחשבות במלחמות ולפעמים המלחמה הופכת לבית גידול לצרות רגילות.

"אז חיזוק לכל האבלים על מוות לכאורה רגיל, כי אין באמת מוות סתמי, וחיבוק לכל המתמודדים גם בלי להיות מפונים או לעלות על מדים. חיבוק לכל מי שיש לו 'סתם' התמודדות".

תודה. בשורות טובות. ושהזכות של סבתא רחל וכל בני דורה תגן עלינו.

המילואימניק שסיים את התנ"ך ב-100 יום

כשלושה חודשים התגוררו מילואימניקים של הנח"ל בתוך האולפנה לבנות בקיבוץ חפץ חיים. הרב זאביק הראל, רב האולפנה, מספר:"בטקס הפרידה המרגש לחצתי יד לכל אחד, גם לברק פוקס, תושב צור הדסה שבימים כתיקונם הוא מתכנת בתעשייה האווירית. ראיתי אותו בשעות המנוחה יושב בבית המדרש ולומד כל הזמן בתנ"ך, אז שאלתי אותו, ככה מתוך חביבות: איזה ספר למדת? ואז הוא ענה לי: אני זוכה לסיים היום את כל התנ"ך!

"לתדהמתי, הוא סיפר לי שכאשר יצא למילואים, הוא חיפש משהו שימלא אותו מבחינה רוחנית. הוא החליט שבין פעילות לפעילות הוא ילמד את התנ"ך, עם פירוש של הרב שטיינזלץ.

"הוא הסביר לי כך: 'אמרתי לעצמי שזו הזדמנות של פעם בחיים לסיים את כל התנ"ך, והאמת היא שזה ממש חיבר אותי לכל הדורות, עד למציאות שלנו היום. הפלוגה שלנו נכנסה ויצאה מעזה כל הזמן, לאבטח את האספקה פנימה, ובהפסקות הייתי יושב ולומד. לא ידענו מתי נשתחרר, אבל החבר'ה צחקו שמתי שאסיים את התנ"ך – אז נשתחרר. והנה, הגעתי לספר דברי הימים, התחלנו לראות את הסוף, ובדיוק כשסיימתי היום את כל התנ"ך, אנחנו מתקפלים מפה הביתה'".

לא רציתי לפרסם את הסיפור הזה בלי אישורו של ברק פוקס. הוא הסכים, וביקש בהזדמנות זו להודות מעומק הלב לקיבוץ חפץ חיים ולאולפנה על החודשים האלה, ולהוסיף מסר: "יש לי הפרעות קשב וריכוז, אני לא בן אדם של לימוד יומיומי. ואני רוצה להגיד לכל אחיי אנשי הפרעות הקשב והריכוז: יש דרכים ללמוד. אני באופן אישי לומד עם אוזניות באוזניים ובשעות שהן לא תמיד שגרתיות.

"צריך להבין שיש מכשול. הוא לא תירוץ, הוא משהו שאנחנו צריכים להכיר בו ולחיות איתו, והשאלה היא רק באיזה דרכים מתגברים עליו".

תודה, ברק. וכמו שאומרים כשמסיימים לקרוא ספר בתורה: חזק, חזק ונתחזק.

יהיה טוב

בקשה של אחות: אחיה של קרן, סגן יעקב איליאן, נפל בעזה לפני כחודש. נפגשנו בערב שנערך לזכרו בבית הספר היסודי שבו למד, "אמונים" בגבעתיים, וכך ביקשה קרן מהנוכחים: "השבת היא שבת בר המצווה של יעקב. פרשת בוא. נשמח אם כל מי שקורא ולומד השבוע את פרשת השבוע – יעשה זאת לעילוי נשמתו של יעקב בן יורם".

אז הנה הזדמנות לקיים את הבקשה של קרן – משפט אחד מפרשת בוא, לזכר יעקב: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

כלומר, יציאת מצרים יוצאת לדרך, אבל כבר בתחילתה אלוקים מודיע לכל אחד מבני ישראל: יום יבוא ותספר את הסיפור הזה לבנים של הבנים שלך. תדע כבר עכשיו שעוד יהיה טוב, תזכור שאתה חלק מסיפור גדול. יהיה פה דור חדש בעתיד, וכל מה שקורה עכשיו יהפוך להיסטוריה שעוד תסופר לנכדים של הנכדים שלך. נצרבת בך עכשיו חוויה של קושי ושל כאב, אבל גם של אמונה ושל תקווה.

כל זה נכון גם לגבינו, היום. עוד נספר.

בואו לכותל

יש כל כך הרבה עצות להתמודדות בתקופה הזו, הנה עוד אחת: בואו לכותל. פשוט בואו. ראיתי אתמול מה זה עושה לאנשים.

בכל שבוע, מאות נשים של קהילת "מתחדשות" נפגשות ללמוד יחד בזום, אבל אתמול נפגשנו כולנו במפגש פיזי, בכותל. רובן הגיעו לראשונה מאז פרוץ המלחמה. "איך לא הייתי פה קודם", אמרה לי אישה מקריית שמונה. "קיבלתי פה כוחות לחזור לדירה הזמנית שלנו...".

שעה קלה קודם היו שם חיילי גולני, שאחרי עשרות ימים בהר דב – באו להודות ולהתפלל. לאחרונה גם החיילים של מחנה שורה הגיעו, יחד עם אנשי זק"א, אחרי ימים ולילות במלאכת הזיהוי הקשה של הנופלים. לפני כמה ימים היו בכותל 50 אלף איש יחד בתפילה, בהובלת משפחות החטופים. וכמעט בכל יום מגיעה קבוצה אחרת – ניצולי הנובה, מפונים מהדרום ומהצפון, נשות מילואים...

במהלך המפגש מישהי ניגשה אלי ואל רחלי חדד, מנהלת ההדרכה של הכותל, וסיפרה שהגיעה מספרד. יהודייה מספרד שפשוט הרגישה צורך להגיע לכותל עכשיו, וקנתה כרטיס טיסה.

סולי אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, סיפר שלאחרונה חמישה צעירים עם פוסט-טראומה באו עם המדריך שלהם ולראשונה נתנו פורקן לכל הרגשות, מול האבנים העתיקות. "יש בירושלים משהו מרפא, מרגיע", הוא אמר, "שמחבר אותנו למשמעות של כל מה שאנחנו עושים עכשיו, של כל מה שעובר עלינו. לא סתם כל כך הרבה מזמורי תהילים מתארים עלייה לרגל לירושלים. הלוואי שכמו עולי הרגל, נעלה אליה בקרוב מתוך שמחה".

אמן. בשורות טובות.