נושא בעול חברו: 5 עובדות מרתקות על המידה הכי חשובה בימי צרה אלו

1. מה זה לשאת בעול השני? בפרקי אבות נאמר כי התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ואחד מהם הוא: ״נושא בעול עם חברו". על כך כתב בעל ה'תפארת ישראל': ״הן בטרחת הגוף והן בהוצאת ממון וכן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחברו. וכן כשחסר לחברו בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו לייעצו, ללמדו לטובתו בעולם הזה ובעולם הבא".

לשאת בעול חברו זה לעשות מעשים שיועילו לאותו חבר שנמצא בקושי, גם כשזה כולל הוצאת ממון וטרחת הגוף, וכן להשתתף בצערו ולהרגיש את נפשו של האחר. בנוסף, נשיאת בעול הזולת אין כוונתה רק בעניינים שקשורים לעולם הזה, אלא גם במה שקשור לעולם הבא – לקרב את האחר לתורה ולמצוות, להכווין אותו למקומות הנכונים, להדריכו וללמדו, על מנת שיקנה קנייני רוח נצחיים וייטב לו בעולם הנצח.

2. כשעם ישראל בצער, זה לא זמן לטיולים ובילויים. בתלמוד מובא: "תניא אידך: בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם 'אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי'... אלא יצער אדם עם הציבור" (מסכת תענית, דף י"א). כלומר, אין להיות מנותקים מהמצב הכללי בו נמצא העם, ולהרשות לעצמנו תענוגים ופינוקים בשעה שאחרים סובלים.

כאשר עם ישראל נלחם בעמלק, משה רבנו לא ישב על כרית נוחה אלא על אבן, משום "ישראל שרויים בצער, אף אני אהיה עמהם בצער" (רשי"י על שמות י"ז, י"ב). משה רבנו היה שותף לצערם של הלוחמים, ולא יכול היה להעניק לעצמו נוחות בזמן שבני עמו נמצאים בעת לחימה.

הרב בן ציון הכהן קוק, ראש בית הוראה הכללי ירושלים, סיפר על מרן הרב שטיינמן זצ"ל, גדול הדור הקודם: "בזמן מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, סירב הרב שטיינמן בכל תוקף לישון על מיטתו. הוא ישן על הרצפה עד סיום המלחמה. בניו שאלו אותו לפשר הנהגה הזו, והרב הסביר להם בזו הלשון: 'אלפים ורבבות מאחינו בית ישראל בזירות הקרב נמצאים בצרה, שרויים באימת מוות כאשר סביבם יריות מוות, והם בחרדה גדולה, באימה גדולה, בצער רב. איך אני יכול בשעה כזו לשכב על מיטה רכה?".

3. לזכות לראות את ישועת העם. בתלמוד מובא "כל המצער את עצמו עם הציבור – זוכה ורואה בנחמות ציבור" (מסכת תענית, דף י"א). כשהעם נמצא במצב של יגון, צער וצרה, יש לחוש הזדהות עם הציבור ולא להיות מנותק. כל מי שחש את הציבור בזמנים של קושי וסבל, מובטח לו שהוא יזכה להגיע ולראות את הישועה, ההצלה והנחמה של הציבור. 

הרב ראובן זכאים מסביר בצורה קצרה ובהירה את המושג "נושא בעול עם חברו". צפו:

4. כליל המעלות ומלכות. הסבא מקלם כותב בספרו 'חכמה ומוסר': "ובפרט בנושא בעול, אשר היא עולה על כל המעלות, כמבואר למעלה... צאו וראו איזה דרך שיבור לו האדם? הוא להיות נושא בעול עם חברו, ותזכו לכל הברכות... מי שהוא יותר נושא בעול עם חברו, מסוגל יותר למלך. ולכן נצטווינו על כבוד המלך... כי ענין המלוכה היא בנויה על נושא בעול עם חברו, כי המלוכה תיתן עין השגחתה על כל עוול להציל עשוק מיד עשקו, כעניין שנאמר 'מלך במשפט יעמיד ארץ', ואין לך נושא בעול עם חברו יותר מזה. וזהו העניין שרצו גדולי ישראל כמו דוד המלך ע"ה ושלמה המלך ע"ה להיות מלך... ואין לך נושא בעול יותר מזה, וזהו כליל המעלות, לכן חשקו דוד ושלמה בנו יותר המלוכה, למען לשאת בעול עם כל העולם".

5. איך? על ידי דמיון והתבוננות. הסבא מקלם מסביר בספרו 'חכמה ומוסר', שהדרך להיות נושא בעול הזולת היא לדמיין כאילו צערו של הזולת הוא צערו שלו, ולהרגיש בליבו כאילו הוא בעצמו בצער זה.

רש"י כותב על הפסוק "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב', י"א): "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". ועל כך כותב הסבא מקלם: "'נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם', פירוש – הרגיל עצמו בציור כאלו קרה לו זאת. כידוע, כי כוח הציור בא מהתקרבות החוש כמו רגש חום האש וכדומה. וכמו כן, הרגיל עצמו בציורים, עד שהרגיש בצערם כמו שהוא עצמו היה בצער הזה, וממילא נשא בעול עמהם.  פירוש 'עיניו' – היינו התבוננות השכל, ו'ליבו' היינו להשיב אל הלב – שירגיש ליבו בצערם כאילו הוא בעצמו בצער הזה, כעניין שנאמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך'".

כאשר אדם שנמצא בעת כאב מרגיש שאחרים עימו בכאבו וחשים את צערו, הדבר מקל עליו, ולכן זה נקרא "לשאת בעול הזולת". כלומר, לחוש את צער הזולת גורם לכך שחלק מהעול של הזולת ניטל מהסובל ומוטל כעת על אותו אחד שלקח על עצמו לשאת בעול הזולת, ובכך זה מביא להקלה.

הרב זמיר כהן מציג נותן טיפים ועצות מעשיות מתוך מסכת אבות, והפעם: נושא בעול עם חברו. צפו: