החטופה ששוחררה משבי חמאס: "התפללתי שאמות מהר ובלי לסבול"

נציגים של משפחות החטופים ושתיים מהחטופות ששוחררו משבי חמאס, נילי מרגלית ומורן ינאי, השתתפו היום (חמישי) בכנס הכלכלה העולמי השנתי בעיר דאבוס בשוויץ. את ישראל ייצג בכנס הנשיא יצחק הרצוג, ונטלו בו חלק עשרות מנכ"לים של החברות הבכירות בכלכלה העולמית.

מרגלית, אחות חדר מיון במקצועה, שנחטפה מביתה בניר עוז ושהתה בשבי חמאס 55 ימים עד לשחרורה בפעימה השביעית, שחזרה את היום שבו מחבלים נכנסו לביתה ולקחו אותה בשבי: "בשמחת תורה שני מחבלים של חמאס פרצו לביתי, איימו עליי בסכין, דחפו אותי החוצה מהבית ולקחו אותי לעזה. רק כשחזרתי נאמר לי שאבא שלי נרצח והגופה שלו עדיין שם, אין לי אפילו קבר להתאבל עליו".

לדברי מרגלית, היא נלקחה ביום החטיפה למנהרה תת-קרקעית, שם פגשה חטופים אחרים שנלקחו מניר עוז. חלקם היו עימה במשך כל 55 הימים. מרגלית סיפרה כי דאגה ליתר החטופים וטיפלה בהם: "הם היו מפוחדים ופצועים, מהרגע שפגשתי אותם הרגשתי מחויבות, שאני צריכה לדאוג להם. אני אחות, אני עובדת בטיפול נמרץ לילדים. בתרחיש הכי גרוע שאפשר לדמיין התחלתי לעבוד, התחלתי את המשמרת שלי מתחת לקרקע, משמרת שנמשכה 55 ימים ולילות. 15 אנשים בשבי בלי אספקה רפואית הוא בלתי אפשרי, אז עשיתי מה שיכולתי".

מרגלית העידה בפני באי הכנס בדאבוס ופנתה לנוכחים: "אין מספיק אוויר לנשום, הרגשנו שאנחנו נחנקים, אין מספיק אוכל, תמיד רעבים, ההיגיינה כל כך נוראה שאתם יכולים להיות חולים בכל רגע, ובכל רגע אתם יכולים למות. אני נושאת עדות לגיהינום שחווינו. השארתי אנשים מאחור, אנשים מהקהילה שלי וחלק ממי שאני, אנשים שחיים את הגיהינום הזה עדיין. הם יכולים למות בכל יום, כל שעה היא סיכון, הם לא כאן כדי לבקש מכם, אז אני מבקשת בשבילם. ספרו את הסיפור שלהם, תדברו, תוודאו שהעולם מבין את הדחיפות ועשו ככל שיש בכוחכם כדי לעזור להם, אין לנו זמן, הזמן שלהם אוזל".

מורן ינאי, שנחטפה מאתר המסיבה ליד רעים, סיפרה על רגעי החרדה, השבר והמשבר שעברו עליה במהלך ימיה בשבי: "באותו בוקר שבת ב-6:29 החלום שלי הפך לסיוט. היה כאוס בכל מקום, כולם צרחו ורצו בייאוש, אני ניסיתי לברוח ולהציל את חיי, אבל נתפסתי. הצלחתי לברוח פעמיים, אבל בפעם השלישית שברתי את הרגל והם תפסו אותי, שמו אותי ברכב ונסעו לעזה. בדרך הוכיתי, חשבתי שחיי הסתיימו, התפללתי שאמות מהר ובלי לסבול - זה היה מפחיד. נלקחתי לחדר מאוד קטן, אני וילדה בת 18 לבד עם ארבעה מחבלי חמאס. לא יכולנו לישון, לא יכולנו לנשום, היה אסור לנו לדבר, וזו הסיבה שאני אומרת לכם שהשבי בעזה הוא דבר מטורף, חוויה לא שפויה, של התקפי חרדה וסיוטים וכל יום משאיר צלקת על הנשמה, היו כמה ימים שלא אשכח לעולם".

לדבריה, "ביום אחד שיחקנו קלפים ואפילו צחקנו, ברגע הכול התהפך. אחד המחבלים התעצבן עליי והצמיד את האקדח לראש שלי, הוא לא ירה, אבל הייתי בטוחה שלא אעבור את הלילה. ביום למחרת הרעב והייאוש היו בלתי ניתנים להכלה, רציתי לבכות אבל זה היה אסור. לא יכולתי לעצור, אז דפקתי את הראש כנגד הקיר, המחבל נכנס, היכה אותי ולקח את האוכל שלי. כל יום היה בלתי צפוי, היה יום שבו הייתי מאוד חולה, היה לי חום גבוה ולא הפסקתי להקיא. לא היו לנו תרופות או מים, והתחלתי להזות. לא היה אכפת להם, הם לא טיפלו בי ואני איבדתי תקווה, חשבתי שאני עומדת למות. ביום שבו ההפצצות הופסקו והפסקת האש נכנסה לתוקף, הם העבירו אותנו וקיוויתי שאשוחרר, אבל אז הרגשתי משיכה בחולצה שלי ושמעתי את המחבלים אומרים 'לא את, לא עכשיו', עבורם זה היה משחק אכזרי, עוד דרך לשבור את רוחי".

"הם לקחו אותי לבית, הייתי שם לבד עם יותר מעשרה מחבלים. הם אמרו לי 'את תישארי בעזה לנצח, איפה הצבא שלך? אף אחד לא מחפש אותך'. כל יום כזה משאיר צלקת והיו מלא ימים כאלה, זה המון צלקות. מה שקורה בעולם משפיע על חיי היום יום של החטופים, המחבלים צופים בטלוויזיה. כשהם כועסים הם מוציאים את זה על החטופים, כשהם מרוצים אפשר לנשום".

במהלך הכנס נפגש מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש עם מרגלית וינאי, וכן עם נועם פרי, בתו של חיים פרי, שעדיין חטוף. גוטרש הדגיש כי הוא קורא לשחרור כל החטופים באופן מיידי. במהלך הפגישה הוא הוציא מכיסו את דיסקית ההזדהות עם החטופים ואמר: "הדיסקית נמצאת בכיס הימני של המעיל שלי, היכן שהיד שלי נמצאת בדרך כלל, אני לוקח אותה איתי לכל מקום כדי לזכור את כל החטופים בכל רגע ורגע".